כינוי:
סבטי בת: 27
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2014
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
| 6/2014
איך ניצלתי בעזרת מכנס באורך ברך / קראו לי חורנית / מוזיקה מזרחית / סיכום שבוע
התחלתי לכתוב באנגלית ואז נתקלתי בבעיה המפורסמת, "haven't VS. hadn't", אז חזרתי לעברית.
בכל מקרה, לא כתבתי פה 9 ימים, אבל אל חשש - לא שכחתי מכם, קוראים נלהבים ויקרים (ודמיוניים, בעיקר, אבל ניחא). אספר לכם מה עבר עליי מאז עדכוני האחרון.
15.06.14: יום ראשון:
כתבתי באותו יום, לדעתי לא קרה שום דבר מיוחד. הלאה.
16.06.14: יום שני:
ובכן. קמתי חסרת מוטיבציה לקראת התכנון היומי שלי - לנסוע (הידעתם? אמורים להגיד 'ליסוע' ולא 'לנסוע', תודה בגרות בלשון ב') לעזריאלי ברכבת (לדעתי כבר כתבתי על כך אבל אזכיר שוב - יש לי חיבה רבה לרכבות ולאוטובוסים, זה בשיא הרצינות אחד הדברים האהובים עליי. נכון אתם חושבים מלא מחשבות חשובות ועמוקות בנוגע לחיים שלכם במקלחת? אז כן, אני לא כזאת, הדבר היחיד שאני חושבת במקלחת זה שבא לי לקנות קצף אמבטיה ירוק כמו שראיתי אצל הבייביסיטרית שלי כשהייתי קטנה. את המחשבות העמוקות שלי, ובכללי את הזמן-הרגוע-הזה-לבד, אני מקיימת בזמן הנסיעה באמצעי התחבורה הציבוריים תוך כדי שמיעת מוזיקה) כמו שהייתי עושה לפני שנה-שנתיים כשהייתי צריכה שקט. למרבה ההפתעה, זה לא עבד לי, לא הייתי במוד להסתובב לבד בקניון וחזרתי ברכבת אחרי שעה. בכל מקרה, חמש דקות אחרי שעליתי לרכבת קיבלתי שיחה מטל. מפה לשם קבענו שאני ארד בתחנה שקרובה לבית שלו ולא שלי ושנסתובב קצת. אז אכן ירדתי בתחנה שלו, שפכתי קצת את ליבי בפניו בנוגע למשפחתי המעצבנת, ונסענו לקניון. על הדרך קניתי בגד-ים ושורטס שחור, ושניהם מאוד יפים (אני חושבת ש85% מהאנשים שראו אותי בבגד-ים החדש החמיאו לי עליו) ועל-כן מאוד שימושיים. היה כיף ממש איתו, זה לא חדש, ואז חזרתי הביתה. מדהים.
17.06.14: יום שלישי; 18.06.14: יום רביעי:
אין לי שמץ של מושג מה עשיתי, לדעתי העברתי את הימים האלה בבית (עבדתי ברביעי בבוקר אבל זהו בגדול).
רגע, נזכרתי, אני חושבת שהייתה יציאה נחמדה ברביעי בערב. כןכן, יצאנו ולפני תיקנתי את הרב-קו. (?excited yet)
19.06.14: יום חמישי:
התחלתי לקרוא את אשמת הכוכבים (בדרך-כלל אני שונאת לקרוא ספרים 'מפורסמים', אבל קראתי את זה רק כי זה של ג'ון גרין וג'ון גרין מאוד מאוד מאוד מוצלח. באופן כללי גם יש לו משפטים יפים, והוא משעשע בתור בן-אדם (לא, לא נפגשתי איתו אישית, פשוט אני מניחה את זה לנוכח העובדה שאחת מתמונות החתונה שלו זה אשתו עצבנית בשמלת כלה והוא מאחוריה, מפוחד, עושה לה קרניים; ניתן להניח זאת גם מהסרטון שהוא העלה בו הוא מקריא חלק מהיומן שכתב כשהיה צעיר, ובו נאמר "ה9 באוקטובר (נגיד, אני לא זוכרת איזה יום הוא כתב באמת):
'my brother got sick today. best day ever'
Thus ends the entry.")
בכל מקרה, קראתי את הספר, סיימתי כ-2/3 ממנו והלכתי למשמרת ערב שנמשכה עד אחת בלילה כי היה שולחן של 10 איש שפשוט לא הלך (דמיינו אותי אומרת את זה במנגינה מיואשת ומתאימה, כדוגמת - שפשוווווטטט לא הלךךךך. אבל לא כמו פרחה.) ובסופו של דבר נאלצנו להביא להם חשבון בלי שביקשו כי ראבק, חצות וחצי, אתם היחידים במסעדה, תנו לנו ללכת כבר. אחרי זה הגעתי הביתה בסביבות אחת וחצי, התארגנתי קצת לשינה ואז התחלתי את הלילה הלבן שלי, שכלל לסיים לקרוא את הספר (ניחשתי את הסוף עוד לפני שקראתי את הסיפור, כנראה שעומר חייב לי שוקו (התערבנו מה יהיה הסוף)) ואז לראות סקראבס ולגלח את הרגליים. סקסי. נרדמתי בסוף באיזה חמש בבוקר.
20.06.14: יום שישי:
לבושה במכנסון ובגופייה הגעתי לבית-ספר יחסית מוקדם, גם נראיתי נחמד (נראיתי גם עייפה, ומשום מה אני אוהבת את הלוק העייף שלי, יש לי וייב רגוע ועדין יותר מבדרך-כלל) והייתי במצברוח מסטול קצת אז הכל היה נחמד. קרי, הכל היה נחמד עד שהמחנכת שלי ראתה אותי - מתברר שבאתי חשופה מדי בזמן שעדיין היה צריך להגיע בתלבובשת אחידה. כל המחאות שלי של 'אבל שנה שעברה ביום האחרון כולם הלכו ככה ולא העירו להם', מה שבאמת קרה אבל ניחא, לא עזרו. אפילו העובדה שלקחתי סווטשרט ענק ומסריח מאב הבית לא עזר, הייתי צריכה גם להשיג מכנס ארוך. 8 ורבע בבוקר, כולם כבר בדרך לבית-ספר בלי סט ספייר בתיק למקרה ששכחתי שצריך בגדים נורמליים, ואני גרה 40 דקות הליכה מהבית-ספר בלי אפשרות לקחת אוטובוס.
מה.
לעזאזל.
אני עושה.
מכירים את הקטעים האלה שבאמת באמת יש לכם מזל? כאילו, שאתם על סף ייאוש ואז יש הצלה מטורפת? נגיד, שאתם נזכרים שאתם הכיתה היחידה שמתחילה ב8, ושהכיתות האחרות מתחילות ב8 וחצי, ושחבר של חברה הכי טובה שלכם (שהוא גם אחלה גבר וחבר טוב שלכם על הדרך) גר דקה מהבית-ספר והוא במקרה גם בבית של אמא שלו ולא של אבא שלו היום ככה שהוא אשכרה נמצא בבית הזה שדקה מהבית-ספר? זה מזל אמיתי. אחרי שבכיתי קצת בשירותים (אל תאשימו אותי, ישנתי שעתיים וחצי, באמת שאני לא הטיפוס שיבכה (בטח שלא מדרמת בגדים) אבל עייפות מקשה על שליטה ברגשות), צלצלתי אליו בתקווה שהכל יסתדר - והכל אכן הסתדר בסוף. אחרי שקפצתי אליו, נכנסנו שנינו לבית-ספר לבושים במיטב מחלצותיו: הוא בחולצה כהה ובבגד ים, אני במכנס בד אפור עד הברך (ברצינות, יש אורך פחות מחמיא מזה?) שמדגיש את העובדה שאני חייבת להשתזף וחולצת בנים בצבע בורדו. מהמם. האמת שזה היה דיי מצחיק, חבריי לכיתה החמיאו לי על הלוק ואנשים מהשכבה שפטו אותי על היותי בחורה שמתלבשת (ליום האחרון של י"א, לא סתם!!!) כאילו הרגע יצאה מהמיטה.
בעודי כותבת שורות אלו אני מרגישה צורך מטורף לפרגן לעצמי על האומץ, אני מלפני שנה הייתה בוכה עוד הרבה ולא הייתה מוצאת פיתרון, ואם כן הייתה מוצאת - לא הייתי מעיזה להסתובב ככה בבית-ספר. סחטיין עליי.
אז אחרי שקיבלנו תעודות (ממוצע 93.7 לא כולל ספורט (שמעתי שלא מחשיבים אותו), קיבלתי הצטיינות) והחלפתי לבגדים שמדגישים שאני בחורה ולא בחור, הלכנו לבריכה. החלטה הגיונית, כי יצאנו מבית-ספר רק באחת אז ים היה קצת באלגן. היה שווה לגמרי וכיף ממש, הייתי בבגד-ים החדש, דיברתי עם יעל איזה שעה בצד בכיף שלנו אחרי המון זמן שלא יצא לנו לדבר וככה חידשנו קצת את הקשר, והגעתי הביתה בסביבות שש עייפה אך מרוצה. נכנסתי לישון בשמונה בערב וקמתי בסביבות 11 בבוקר ביום המחרת.
21.06.14: יום שבת:
היום עבר עם הרבה שנצים (חלמתי על טל, כשנפגשנו בפארק אמרתי לו את זה, מתברר שהוא חלם עליי לפני כמה ימים. משעשע). מעבר לזה, לליאור (החבר של יעל, זה שהציל אותי אתמול עם הבגדים שלו, זוכרים את הבחור?) היה יומולדת ב-18.06, אז יעל אירגנה לו יום-הולדת בפארק בסביבות שבע שמונה בערב. אחרי שלקחתי אוטובוס ( ) לשם, ירדתי תחנה אחת יותר מדי ופגשתי את סתו וגל (מישהי מהחבורה) בכניסה לפארק. נכנסות לפארק, סיפרתי להן על מה שדרור סיפר לי רק יום קודם לכן - מתברר שנדב אמר למישהי (הגדרה: מישהי שהייתי חברה חצי קלאץ' שלה במהלך השנה ומיד עם הפרידה מנדב, הפסיקה לדבר איתי. היא גם דלוקה עליו, מתברר. שיבושם להם, אני נראית יותר טוב ממנה אז חה, אין יור פייס!!!) שהוא נפרד ממני יום 'אחרי הים'. דהיינו, באותו יום שישנתי אצלו (!best bonus night ever) ואמרתי לו שאני לא רוצה שנחזור והוא התבאס מזה - מתברר שהוא נפרד ממני. טוב לדעת, אז בואו פשוט נתעלם מהעובדה ששבוע אחרי זה הוא שאל אותי אם אנחנו ביחד ונישק לי את הצורה באותו ערב. זה לא הציק לי אישית, סתם קצת עיצבן, אבל לא הפריע יותר מדי - בסופו של דבר, אם הוא משקר לגבי הפרידה שלנו, זה מוציא אותו פתטי, ולא אותי. נכנסנו לפארק והיה נדמה לי שאני רואה אותו, דבר שהפליא אותו כי הוא לא הוזמן, אבל אכן הוא היה שם. כיף. לא היה לי כוח ממש להיות בחבורה גדולה, אז פטפטתי קצת עם עדן וכשטל הגיע - הלכנו שנינו לצחוק ולעשות שטויות הרחק מהחבורה. באמת היה מצחיק ממש, נוספה לנו בדיחה פרטית לאוסף, ואז הלכתי עם דרור לאסוף את עומר (לדרורי כבר יש רישיון, לגבר). על הדרך דרור סיפר לי שאותה מישהי ממקודם חושבת שאני כלבה ושמה שאני עשיתי לנדב (!!!) היה מגעיל רצח. כאילו, סליחה? יש לך בכלל מושג על מה את מדברת? לא, פוסטמה שכמוך, אז שבי בשקט. מתברר שלפי הגרסה שלה (שהיא גם הגרסה שלו? לא הכי הבנתי), אני שיחקתי בו ואז הוא נפרד ממני. אההא. כן. בסדר. הייתי צריכה את כל הכוחות הנפשיים שלי כדי לא להביא אגרוף לאחד מהם, או לשניהם. בכל מקרה, כל העניין הכניס אותי למצב-רוח דיי רע, אז הלכתי לצד לשמוע קצת מוזיקה בשקט, דבר שלא מנע מהחמישייה (יעל, טל, עומר ודרור) לבוא ולהציק לי עד שאני אחייך, דבר שגרם לי ממש להעריך אותם ולהבין כמה ברת מזל אני. ברצינות, יש לי חברים נאמנים ותומכים שזה משהו, אני צריכה להודות על שהם בחיים שלי כל יום. בכל מקרה, אחרי שחזרתי לחבורה הגדולה כבר היה זמן להתפצל, ואז נשארנו אני, טל, דרור ועומר ישובים על מדרגות, צוחקים ומדברים במשך איזה שעה - הם השכיחו ממני את כל הבאסה לגמרי, והיה כיף נורא. במהלך הישיבה שלנו, הם הזכירו את העובדה ששלושתם נוסעים מחר לתל-אביב, ואולי בא לי להצטרף? אמרתי שאני לא אסע אם יעל לא תיסע, מה שלא מנע מטל להתקשר אליי אחרי זה, כשדרור הקפיץ אותי ואת עומר הביתה, ולהשביע אותי שאני אבוא בכל מקרה. שימח אותי לדעת שהוא באמת רצה שאבוא, ולמרבה המזל בוקר אחרי הצלחתי לשכנע את יעל להצטרף. בכל מקרה, היינו אני, דרורי ועומר באוטו, ועומר שם מוזיקה מזרחית בפלאפון, אז שם ישבנו - שלושה אשכנזים לבנים ורווקים שהרגע סיימו י"א, שומעים מוזיקה מזרחית בפול ווליום ונוסעים באוטו של אמא של הפולני מהם. מחזה משעשע למדי, חייבת להודות.
אחרי זה אני ודרור סיכמנו שככה בדיוק אני רוצה שהחיים שלי יהיו - נסיעות עם חברים, כשברקע יש מגשי פיצה חמה ומוזיקה מזרחית. אחלה רעיון לקיץ.
22.06.14: יום ראשון:
קמתי בתשע בבוקר לנוכח הצליל הענוג של קידוחים בדירה מעליי, וכמובן שהוא הפסיק לקדוח חמש דקות אחרי שכבר קמתי רשמית ואחרי שכבר הבנתי שלחזור לישון - כבר לא יקרה. שמתי את השורטס שלי מיום שישי (זה שהבנים אמרו שעושה לי תחת טוב), אודם אדום ויצאתי מהבית לעבר תחנת האוטובוס. בדרך קיבלתי שיחה מטל, במהלכה הוא הספיק להודיע לי שהוא לבש חולצה סגולה במיוחד בשבילי (עדיין לא הבנתי למה במיוחד בשבילי או למה סגולה, אבל ניחא) ואני הספקתי להודיע לו שאני עם אודם. כאלה טובים אנחנו. כל החמישייה עלתה באותה תחנה, ואני גרה רחוק מהם אז עליתי כמה תחנות אחריהם, דהיינו, כולם ישבו בזוגי מאחורה ואני ישבתי שורה אחת לפניהם ליד זר. לא טרחתי לעקוב אחרי השיחה שלהם, אז שמתי אוזניות ויאללה לשמוע מוזיקה. מדי פעם הרגשתי מסאז' בכתפיים או ליטוף שיער מטל, או יד מרביצה לי מיעל. כיף שיש חברים כאלה. ירדנו בתחנה אקראית בתל-אביב ועצרנו במקרה בחנות דיסקים ש - למרבה ההתרגשות - מכרה דיוידי של 'החרב שבאבן'!!! העובדה להנ"ל מרגשת כי זה הסרט דיסני האהוב על אבא שלי, וכשאני ואחותי היינו קטנות היינו רואות את זה איתו בווידאו, אבל הווידאו התקלקל ובמשך השנה-שנתיים האחרונות ניסיתי למצוא עותק של הסרט הזה, כי הוא לא נמצא בשום מקום, גם לא באינטרנט. לכן ההתרגשות הרבתית. קניתי עותק ב60 שקל במקום ב100 ויצאתי נלהבת ושמחה עם חבריי להמשך המסע בתל-אביב. ביקרנו גם בקופיקס, המוכרות היו נחמדות ממש, ואחרי זה המשכנו לשוק הכרמל לקנות לבנים נרגילה (הצעתי לקנות להם כי המוכר הביא לי הצעת מחיר טובה משלהם, אבל הם לא הקשיבו לי. טיפשים). בכל מקרה, היה חלק שהתפצלנו ואני ויעל עצרנו ליד דוכן לקים אקראי והסתכלנו על הלקים. המוכר בא, ראה את הציפורניים-חסרות-הלק-שלי, אמר שהן אצבעות גבר, נתן לי כאפה ביד, ואז קרא לי זבלה וחורנית מגעילה ואיים עליי לצאת מהשוק או שהוא ישבור לי את הידיים. אני ויעל הלכנו משם המומות, חצי צוחקות חצי מבועתתות - אף-פעם בחיים שלנו לא נתקלנו במצב כזה, שבו צועקים עליי דברים כאלה ועוד באמת בלי סיבה. זה עשה לי קצת מצב-רוח רע אז התרחקתי מהם קצת ובסוף אחרי שניסיתי להתעלם מההרגשה, זה עבר. בכל מקרה, זה 3 לקים ב10, למוכר יש שני עגילים מנצנצים, אחד בכל אוזן, הוא יחסית נמוך, עם שיער שחור קצר ומדלדל, עיניים חומות ועור כהה יחסית, ככה שאם בא לכם לעשות מחאה ולא לקנות ממנו - לכו על זה. נרגעתי קצת אחרי שהבנתי שקארמה תדפוק אותו, ואולי כבר במילא דפקה, כי הוא בן 30 ומוכר לקים בשוק למחייתו (לא שיש בזה משהו רע, חלילה, אני באמת מאמינה שכל עבודה מכבדת את בעליה, אבל כנראה שזה לא המקצוע שדמיין לעצמו כשהיה קטן). אחרי שהמשכנו מהטראומה הזאת, קלטנו שאנחנו ממש קרובים לים, אז הלכנו לשבת שם לכמה דקות. כמובן שלקח לנו רבע שעה לעבור מרחק של 5 דקות כי צחקנו יותר מדי, ועל הדרך קרה משהו עם טל שקצת הטריד את מנוחתי אבל לא משהו ששווה אזכור. אחרי זה יעל הייתה צריכה לחזור, ואחרי כמה אי-הבנות הבנים נשארו בים ואני והיא עלינו על האוטובוס הביתה. היה שווה ללכת איתה ולא להישאר איתם, עשינו המון צחוקים ודיברנו גם קצת ברצינות (הייתה לי תחושה מטורפת שהאיש במושב לפנינו צותת לנו במשך כל השיחה) וממש התגעגעתי אליה. חזרתי הביתה מרוצה סך-הכל, באמת שזאת חבורה מדהימה והם שלי  (בערב ישבתי עם סתו בקופיקס, והיה כיף, אבל זה לא העיקר של היום ולכן לא אפרט על כך).
23.06.14: יום שני:
קמתי עצבנית ובמחזור. לא שילוב טוב בכלל. לא היו לי תוכניות לאותו יום (הייתי אמורה לעבוד בערב אבל ביטלתי לאור העובדה שהייתה לי רופאת עיניים ב08:40 יום אחרי, לא חכם ללכת עייף לרופאי עיניים) ולא היה אף-אחד על הוואטסאפ, אז בכלל הרגשתי בודדה ולבד ואז באמת הייתי במצב-רוח קטלני. בסביבות שמונה וחצי בערב יצאתי מהבית ברצון להיות קצת בשקט עם עצמי ואולי להגיע למסקנות שירגיעו את מוחי הרועש, אבל לא הצלחתי. נחמד למדי, רבע שעה אחרי שיצאתי יעל התקשרה אליי כדי לעודד אותי, וכשהיא שמעה שאני בחוץ - הכריחה אותי שניפגש. הסכמתי ברצון, נפגשנו לשעה בערך והיה נחמד לראות שאני חשובה לה ושהיא רוצה לשמח אותי. חזרתי קצת יותר רגועה הביתה אחרי חיבוק ארוך ממנה, דיברתי עם עדן בוואטסאפ לאיזה רבע שעה והלכתי לישון.
טיפ קטן ממני אליכם: הדבר הכי טוב שאפשר לעשות כשמרגישים לבד, זה לכתוב את זה לחברים שלכם כדי לשמוע את התשובה "את לא לבד". זה כמו שתכתבו "למה אף-אחד לא אוהב אותי" (באקט מלא של רחמים עצמיים, אבל דיי, אני רווקה ובמחזור!) ותקבלו "אני אוהב אותך" בתור תשובה, ותכתבו "באסה שאין לי אהבה" ותקבלו "אני מבין אותך לגמרי, אני פה איתך" בתור תשובה מחבר אחר. 
24.06.14: יום שלישי:
קמתי בשבע וחצי, התלבשתי צ'יק-צ'ק ויצאתי עם אמא לעבר הרופאת עיניים. בשנייה שנכנסנו אליה התאהבתי בה, אני רצינית, כל-כך נחמדה וחייכנית ומאירת פנים, באמת מקסימה. אחרי ששמה לי טיפות עיניים ואמרה לי לחכות בחוץ חצי שעה, אני ואמא נכנסנו לשיחת נפש קצרה - "משהו מטריד אותך?" "כן." "אפשר שיתוף?" "... אז ככה -". שיחה שנמשכה מחצי שעה בחדר להמתנה לשעה על ארוחת-בוקר בארומה (מתה על ארומה, סעמק, גם זולים וגם אוכל טעים וגם אדיבים, תקנו שם!) ונסיעה הביתה. בסופו של דבר הרגשתי הרבה יותר טוב, מדהים שקצת פריקה וקצת התעצבנות גרמה לערפל שבמוח העצבני שלי להתפזר והצלחתי להיות רגועה יותר והגיונית יותר. לפעמים באמת שווה לדבר עם אמא. וכרגע אני כותבת לכם. 
המטרות שלי להיום הן:
• ספורט
• לחשב כמה אני אמורה לקבל על עבודה בחודש יוני
• לארגן טפסים לצבא יפה יפה ולבדוק ברצינות איך מגיעים ולא בחפיף
• ללמוד עוד קצת רוסית
• לאכול משהו בריא
• לשמוע מוזיקה חדשה
מקווה שעבר עליכם שבוע טוב, תאכלו משהו טעים היום בערב!
שלכם, סבטי.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
