כינוי:
סבטי בת: 27
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2014
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
| 7/2014
וברגע אחד, כולם שתקו. איש לא פצה פה.
אני יודעת שישרא בטח מפוצץ עכשיו מפוסטים על הפרשה האחרונה.
נמצאו גופות הנערים החטופים.
יש לי שני דברים להגיד לפני שאתחיל לכתוב את מה שרציתי:
ראשית, לפחות עכשיו יודעים מה קרה להם. לפחות עכשיו המשפחות האלה יכולות לדעת עם מה הן מתמודדות - הציפייה לעונש גרועה יותר מהעונש עצמו, ואין ספק שהמחשבות של המשפחות והחברים של הנערים היו כמו להיות בכלא - הם ישובו? הם לא ישובו? מה עושים להם עכשיו? איפה הם, כואב להם? למה המדינה לא מוצאת אותם? למה אנחנו לא מוצאים אותם? מה אם לעולם לא נידע מה קרה להם?
אז עכשיו יודעים. יודעים וזה חרא, פשוט חרא, אין לי מילה אחרת. זה מצב מחורבן. זה שהממשלה לא פעלה מספיק מהר לגבי השיחת טלפון ההיא זה מצב מחורבן, זה שחנין זועבי עדיין ח"כית זה מצב מחורבן, זה שחטפו נערים כאילו כלום זה מצב מחורבן. באמת. כוסראבק, הכל חרא.
שנית, ניסיתי להבין למה פרשת החטיפה הזאת התפרסמה כל-כך ביחס לפרשיות אחרות. מה, לא נחטפו חיילים? טרוריסטים לא היו כאן מאז ומעולם? הגופות שנמצאו הן הגופות הראשונות שאי-פעם מצאנו בשדה פתוח ושכנראה היו שם מהיום הראשון של החטיפה? (מקורות מוסמכים אומרים שכנראה הם נרצחו ישר בהתחלה. ברכב השרוף של החוטפים נמצאו קליעים) אם למישהו יש תשובה, למה הפרשה הזאת השפיעה עלינו כל-כך ועשתה כל-כך גלים בתקשורת ובציבור, ביחס לפרשיות אחרות, אשמח לשמוע אותה.
אני רוצה להביא לכם את העניין מזווית אחרת. זווית חזקה ומצמררת שמראה משהו על האנשים במדינה הזאת.
אתם מבינים, הייתי בעבודה בזמן שהדבר על המצאות גופות הנערים החטופים הותר לפרסום, ובדיוק המסעדה שידרה את משחק המונדיאל. פתאום נקטע שידור המשחק, ועברו לחדשות עם ההודעה המצמררת - נמצאו גופותיהם של שלושת הנערים החטופים. הבוסית שלי, שישבה לידי, השתנקה בהפתעה עמוקה ובהתה במסך. אחד המלצרים בא וביקש שאגביר את הווליום, כדי שנוכל לשמוע את השדרן. הרגשתי צמרמורת קלילה בגוף בגלל העניין, וזה היה חדש לי, כי בדרך-כלל אני מתעלמת לחלוטין כשיש הודעות והד על אירועים כאלה ואחרים (קרי, כל אירוע הקשור לטרוריזם בישראל, חטיפות, רצח, מחבלים מתאבדים) והגברתי. חצי דקה אחרי, נפסק שידור החירום והמסך עבר לשדר את המשחק. בעודי לא מצליחה להתרכז במשחק ותוהה אם אני יכולה להעביר ערוץ לכזה שייסקר את האירועים האחרונים, בא סועד ואמר לי, "תעבירי ערוץ, זה הרבה יותר חשוב מהמשחק הדפוק הזה" - אפילו לא חיכיתי שיסיים את המשפט, הנהנתי ומיד פניתי להחליף ערוץ, מלאת הקלה שיהיה אפשר לדעת מה הולך עכשיו.
והנה הטוויסט.
הסועד חזר לשולחן שלו וישב. עובדי הגריל עצרו מפעילותם. המלצרים הפסיקו לשרת את השולחן ועמדו במקומם, והסועדים היושבים הפסיקו לאכול לרגע קל. אף מזלג לא פגע בצלחת, שום שווארמה לא נכנסה לפה, אף מלצר לא שירת, אף סועד לא ביקש שירות, אף עובד לא פנה למלא את בר הסלטים, אף עובד גריל לא הסתכל על השיפודים שהתחממו על הגריל. הרעש היחיד, היחיד! שאפשר היה לשמוע ולא היה קולו של הכתב המדווח, היה הזמזום של מחשב הקופה, צליל שבאופן רגיל לא ניתן כמעט לשמוע וכעת היה נדמה כל-כך חזק ומפריע.
ולרגע אחד, כל הנוכחים במסעדה עצרו מפעילויותיהם והרימו את הראש כדי להסתכל על מסך הטלוויזיה, הפסיקו לשנייה להיות אנשים אינדיבידואליים והפכו להיות חלק מציבור כואב.
אתם יכולים להשוות את זה לטקס יום הזיכרון, או לעמידה של דקה דומייה בערב יום השואה - אבל זה לא אותו דבר. הידיעה נחתה על כולנו בהפתעה, וכול אדם במקום חדל, ולו לשנייה אחת, להיות מי שהוא והפך להיות אזרח ישראלי, חלק מהציבור שאיבד, זה עתה, את כל תקוותו. וברגע אחד, באקט ספונטני של איחוד ושל הבנה, כולם שתקו. איש לא פצה פה.
ואני נשבעת לכם, הצמרמורת שהרגשתי באותו רגע הייתה שלא מהעולם הזה.
יהי זכרם ברוך.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
