כינוי:
סבטי בת: 27
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2014
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
| 8/2014
וואו! (סתם, אל תתרגשו)
לא נכנסתי לבלוג זמן רב, אז ציפיתי שמספר הכניסות יישאר בתחום ה1,600.
להפתעתי הרבה עורכי ישראבלוג היקרים שמו אותי בהמלצת העורכים, וזכיתי לתגובות חמות על הפוסט הקודם!
תגובות שחיממו את ליבי אז תודה רבה רבה. 
(אחרי שאסיים את הפוסט הזה אענה על התגובות שלכם, כי זה הכרחי כמו החמצן שאנחנו נושמים ברגעים אלה  ).
ובכן. חזרתי מהולנד בדיוק לפני שבוע, וביום שחזרנו קיבלתי מחזור על הדרך (היתרון הוא שלא יהיה לי מחזור בזמן שאהיה באילת עם חברים, אז פאק יה!), דהיינו, לא הייתי במצב-רוח מרומם. בכלל. הייתי עצבנית בבית, גם מהמחזור אבל גם בגלל עוד משהו שלא הצלחתי לשים עליו את האצבע.
אז חמישה ימים הסתובבתי לי בבאסה עד שבכיתי קצת בשני בערב והחלטתי שסעמק, משהו לא עובד. הפיתרון האולטימטיבי היה לכתוב לחבריי הטובים שרע לי (אוקיי, אני אוהבת את עצמי והכל, אבל אני כזאת דרמה-קווין לפעמים) והבנתי שמה שמטריד אותי זה שאני רווקה בודדה בעולם הקר והמנוכר הזה, הו הכאב! *מפנה מסך אל המצלמה, מגלה שאחי התאום הוא בעצם אחי המאומץ ושאמא שלי זה הדוד שלי. "הו, רוברטו! למה לא סיפרת לי קודם?!"*
אני אוהבת את חבריי, כנראה יותר מכל דבר אחר, אבל היחיד מביניהם שהצליח לעודד אותי היה עומר - הוא וחברתו לשעבר (מכשפה קטנה ובלונדינית) נפרדו בדיוק שבוע לפני שאני ונדב נפרדנו, כך שבאופן טבעי הבנו אחד את השני דיי טוב (הרי שנינו נפגענו בעקבות סיום של מערכת-יחסים ארוכת טווח) והצלחנו לעזור זה לזו ברגעי הבדידות הקשים (אנקדוטה לא הכרחית: העזרה התבטאה בעיקר בשיחות ארוכות, אבל פעם אחת (בלילה הלבן בתל-אביב, לא זוכרת אם סיפרתי לכם) הצעתי שנתנשק מול האקסית שלו במידה והיא תנסה להציק לו שוב. הדבר אכן קרה, והוא קיבל סמס לפיו "לא אכפת לה כי חבר שלה עוד מעט יגיע ושחבל שהוא בחר למזמז מישהי מכוערת". בקיצור, עבד לנו לגרום לה להתעצבן, כי אפשר להגיד עליי הרבה דברים אבל מכוערת אני לא  ).
בכל מקרה, כתבתי לו לבקשתו מה הבעיה הספציפית שלי: תסכול. תסכול על זה שאני לא נאהבת, תסכול על זה שאני יוצאת מהבית ומחפשת בכוח בנים שיצילו אותי מבדידותי ויודעת שלא יקרה כלום, תסכול שכל חבריי הקרובים במערכת-יחסים-ארוכת-טווח... תסכול. הוא הגיב בחפירה מקסימה שעודדה אותי בצורה בלתי-אפשרית! (השולחן שלי מבולגן ולא נוח לי להקליד ככה גאד דאמיט  )
הוא הזכיר לי שאני כן נאהבת, שאני לא לבד, שיש עוד רבים במצבי והאמת - אני בריאה, יש לי חברים שמוכנים לעבור ולעשות הרבה מאוד בשבילי (לשפוך מים על אקסים (יעל), לא לכעוס עליי כשאני בטעות מפוצצת להם את עור התוף (טל), לשמוע חפירות שלי עד 2 בלילה (עומר), לזרום עם הרעיונות המטומטמים שלי על תליית שלט "שער הפודלים" בכניסה לבית-ספר היסודי שלי (עדן), לקרוא לי באחת בלילה כי יש יציאה שאני אולי אהנה ממנה (דרור)), אז על מה לעזאזל אני מתלוננת? הוא לא אמר את זה ככה, אבל זה היה הרעיון הכללי באחת מהפסקאות שלו.
אני חושבת שהשורה שהכי עזרה לי הייתה משהו כמו, "יאהבו אותך. בין אם עוד שבועיים, עוד חודשיים או עוד שנתיים, אין לי מושג... אבל אין מה להיות בלחץ". פתאום קלטתי שוואלק, צודק!
זה יכול לקרות מחר. זה יכול לקרות עוד חצי שנה. זה יכול לקרות באיזו יציאה שבאתי אליה בלי איפור ואחרי שהתחלקתי בכריך סלמי-בצל-גבינצ עם טל (אכן קרה, מדהים שכשאני משקיעה במראה לא קורה כלום, אבל כשאני לא אז יודניקים מפלרטטים איתי). זה יכול לקרות בטעות. הכל יכול לקרות. האם אני יודעת מה יכול לקרות? התשובה הברורה היא לא, אז למה לי לנסות בכוח לגרום לדברים לקרות ולמה לי להתאכזב כי הפנטזיות שלי לא קורות? סראבק. אני בת 17, חוויתי אהבה, חוויתי פלרטוטים וסטוצים, חוויתי קשיים וכאבים ורגעי שמחה ואושר.
אז להיכנס למצב-רוח רע רק כי אני לבד... nah. I don't think so.
אחרי השיחה איתו הלכתי לישון הרבה יותר רגועה, קמתי במצב-רוח טוב ומאז אני במצב-רוח רגוע לאללה, הרבה זמן לא הייתי ככה. 
אגב, אתמול הייתי אצל עדן איזה חמש שעות (היה כיף, היא קנתה לי שרשרת בדיוק לטעמי (זה נדיר שקולעים לטעמי. מאוד נדיר. יש סיבה שאף-אחד לא קונה לי תכשיטים/בגדים) ומנורת לבה(!!!)) והיה קטע בשיחתנו שהזכרנו את נדב או משהו שנדב עשה. ואז יצא לי מין "טוב כן, אבל מה זה משנה?" ואז קלטתי - מה זה פאקינג משנה? עוד מעט הזמן שבו היינו ביחד יהיה קטן מהזמן שאנחנו לא, והאמת, הסיפור איתו עבר ונגמר.
אז ישבתי לי במקום הקבוע בחדר שלה (על הכיסא השחור עם הגלגלים), היא הסתכלה עליי בחיוך מהמקום הקבוע שלה (בפוזיציה מוזרה כזאת או אחרת על המיטה) ועיכלתי את ההארה שהרגע חוויתי. "אוקיי, אני בסדר," אמרתי, ואז המשכתי לחייך כמו מפגרת ולהתעלם ממנה לנוכח ההארה שלי.
זה כבר לא משנה.
זה עבר ונגמר והיסטוריה עתיקה.
ואפילו כבר לא דחוף לי להיות עם מישהו. הכל בסדר. הכל מצוין.
ואכן הכל מצוין.
יוצאים לשתות היום, סוף-סוף! כמה זמן חיכיתי לזה.
שוב תודה על התגובות המחממות, מקווה שהיה לכם שבוע טוב ושיהיה לכולנו סופש שקט ורגוע (גם כאלה צריך לפעמים).
שלכם, סבטי. 
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
