הבלוג של סבטי

השבוע האחרון היה שבוע קשה.

פעם בחצי-שנה-שנה ככה יש לי תקופה נורא חלשה, מחשבות עצובות ובאסה כללית. לא דיכאון או משהו כזה, פשוט...
אני יכולה לבהות בקיר איזה שעה ולא לחשוב כלום. אבל עדיין להיות במצב-רוח עגמומי. זה כמו להיות numb אבל עצוב תוך כדי.
בכל מקרה, זה היה השבוע האחרון.
מניחה שזה נגרם מהעובדות הבאות: עקרו לי שן בינה אז לא יכולתי לאכול כמו בן-אדם (לא יכולה ללעוס, לא יכולה לאכול דברים חמים, פאקינג טחנתי פה מילקי מסביב לשעון), הייתי במחזור (היי לפחות אני לא בהיריון!), לחץ לימודי כי לא השלמתי חומר ובגלל השן לא יצאתי בכלל ולא ראיתי אנשים.
אז לא היה שבוע טוב.
אפילו לא רציתי לשמוע מוזיקה.
ככה באמת יודעים שהמצב קשה.

אתמול בערב נפגשתי עם החבורה והיה ממש כיף, טל ודרור היו דיי מחוקים (טל היה ממש חמוד, אמר לי שהוא התגעגע אליי ממש ואוהב אותי. הוא גם היה דיי מחוק והתחיל להתפשט במעלית כי הוא היה רצה לקחת את האדמה מהעציץ(?)) וכל הארבעה חיבקו אותי צמוד ובזהירות כשהגעתי. אחרי שעה של צחוקים עם כולם, טל ודרור נרדמו ונשארנו אני, עומר ויעל לפטפט על החיים. באמת היה נחמד (עומר אמר שאני מריחה טוב ודרור אמר שאני כוסית רצח (), אירוני בהתחשב בעובדה שישבתי כמו חמור מרוסק עם שרוואל וסווטשרט ענק של עומר).
עומר אמר משפט נורא יפה, משהו כמו "אם המציאות היא כמו שאתה חווה אותה, אז אתה יכול להשפיע עליה." וזה קצת שימח אותי.

בכל מקרה השבוע הקשה עבר לדעתי.
מחרתיים מוציאים לי תפרים, אז זה לא אומר שמחרתיים אני אוכל לבלוס אבנים, אבל בטח במהלך השבוע הבא אני אוכל לחזור לתפקוד רגיל. דהיינו, בשנייה שזה קורה אני הולכת למקדולנדס (או משהו), מזמינה ארוחת ענק של צ'יפס והמבורגר וקורעת את המסעדה. לגמרי. בתכנון הגדול אני גם נוסעת לתל-אביב בשבוע הבא כדי להסתפר (ולתרום את השיער) ולהסתובב קצת בדיזנגוף, נראה מה ייצא מזה (אם בכלל זה ייצא לפועל).
ואני חושבת שאני אחפש עבודה שוב. כדי להכיר אנשים. ברצינות, דיי, נמאס לי, כלום לא קורה לי בחיים האלה, אז עבודה תוכל לעזור לי להכיר אנשים. ואם לא אז לפחות אני אצא עם כמה שקלים ביד. מאידך גיסא (מתה על הביטוי הזה), השעות שלי לא הכי נוחות (בית-ספר והכל, היי, אני בי"ב) אז אני אצטרך למצוא או משהו חלקי עם בוס נחמד או קייטרינג כזה שזה רק בערב. ליד הבית שלי יש שתי פיצריות ואולם אירועים קטנטוש, אז אני אבדוק את שלושתם בשבוע הקרוב. מה יש לי להפסיד.

התאפסתי גם על החומר החסר - עשיתי את כל התרגילים באנליטית שעשינו בכיתה ולא טרחתי להקשיב וגם שיעורי-בית באנליטית (הצלחתי 10 שאלות מתוך 13, גאה בעצמי), ועברתי על כמעט חצי מהחומר לבוחן בספרות.
אני צריכה להתקשר למורה שלי לנהיגה ולקבוע שיעור, כל סוכות לא קבעתי בגלל השן (הוא נוטה להעיף את היד הרבה, אני אתקשר באמצע השבוע כשאני אהיה בטוחה שין סכנה!). לא עברתי את הטסט הפנימי, אבל אני חושבת שאני משתפרת לאט-לאט כי אני שמה לב לדגשים שנתנו לי. גם המורה שלי יודע שאני טובה ורוצה כבר שאני אעבור רישיון ("יאללה, אחרי סוכות אני רוצה להעיף אותך").
מחר יום אחרון לחופש, איזה מוזר זה... מחרתיים יש ספורט ואני אנצל את הניתוח כתירוץ להתחמק מהשיעור (לא אמורים להיות במאמץ גופני וכו), אבל אני אשתדל היום לעשות כמה תרגילי ירכיים תחת תקווה חסרת ביסוס כהוא זה.
עדיין בא לי אהבה. תמיד בא. אבל מה אפשר לעשות חוץ מלנסות להיות שמחים ולקוות לטוב?

יש משהו שאני רוצה לחלוק אבל בגלל חשש שמישהו שאני מכירה אכן קורא את הבלוג אני פשוט אכתוב את זה:
אני חושבת שהוא ניסה לנשק אותי.

פוסט יחסית ארוך, הגיע הזמן אחרי כל הפוסטים בשקל שכתבתי.
תאכלו משהו טעים מחר, אישית אני אוהבת במבה נוגט!
שלכם, סבטי.