הבלוג של סבטי

דברים שעברו עליי מאז כתבתי לאחרונה:
* היו מיונים ראשוניים לגלי צה"ל במרכז וואהל. המיונים כללו מבחנים באורך 3 שעות, 150 שאלות סגורות של ידע כללי (ידעתי בערך 40) ו10 שאלות פתוחות (בעיקר כאיך היית מתפקד כעיתונאי). תשובות קיבלתי היום ויופיעו בהמשך השורה (התקבלתי!).
* היה בוחן במתמטיקה בדיוק יום אחרי המיונים. שקלתי לא ללכת כי לא למדתי בכלל, בסוף הלכתי וקיבלתי 100. תותחית.
* עליתי קילו וחצי ואני מרגישה שהשמנתי זה לא מוצא חן בעיניי ואני צריכה לטפל בזה.
* מצד שני גדלו לי קצת (ק-צ-ת. עדיין B) הציצים. אולי זה סתם תופעת לוואי מההשמנה הנ"ל.
* יש לי טסט חיצוני ביום שלישי הקרוב ב14:30.
* קניתי אוזניות, והבחור מהעבודה לא התקשר אליי.
* מתמידה בלימודי האיטלקית.
* קניתי סכיני גילוח בעזרת השם אני כבר לא נראית כמו איש מערות.
* כל החבורה מתחרפנת מדרור, וגם אני.
* הרסתי לעצמי את הגבות שוב.
* יש מבחן במתמטיקה ביום שני, לזה אני באופן רשמי לא מוכנה, ואין לי אנרגיות לסאגת הדמעות והכאב שתתלווה ללמידה הזאת (למרות שיש לציין שהשיחת-עידוד של 'תפסיקי להילחץ ממתמטיקה, זה כבר לא משנה ועדיף שתחיי' עדיין משפיעה עליי).
* בחודשיים-שלושה הראשונים שלי ושל נדב כזוג (לא מאמינה שאני בתקופת יובש מעל חצי שנה. גאד דאמיט. מאידך גיסא, היו לי אופציות, פשוט לא רציתי. אז אולי אני לא כזאת מסכנה after all) היינו נפגשים כל שלישי אחרי בית-ספר: זה היה כמו הדייט-נייט (אחלה סרט דרך-אגב) שלנו, והוא היה מחכה לי שעה כי הייתי מסיימת שמינית והוא שביעית, והיינו הולכים אליו או נוסעים להרצליה או לתל-אביב ותמיד היה כיף. תמיד.
ואתמול ראיתי אותו מחכה למאי שעה.
וזה כאב.

היום היה יום טוב ממש!
בשיעוריים הראשונים ישבתי ליד דני וצחקנו אני, הוא וטל ממש ממש. הוא ילד מצחיק, שניהם בעצם. אחר-כך הייתה הרצאה מרתקת שאני וכיתתי זכינו לה על-ידי סופר זוכה פרס פוליצר שעקב בריאיון עימי ועם 11 תלמידים נוספים.
לאחר-מכן נסענו אני וטל אליו הביתה (הרוסים מעייפות), (ואז קיבלתי שיחה שהבהירה לי שעברתי את המיונים הראשוניים לגל"צ ואני מוזמנת להמשך המיונים בעוד שבועיים, כמעט בכיתי. נשבעת שהשאלות הפתוחות הצילו אותי) אכלנו פסטה, צחקנו קצת הרבה, שיחקנו עם הכלב שלו והתפגרנו לנו קלות.
הלכנו לקניון, הסתובבנו קצת, דיברנו על דברים ברום עולם, אכלנו קרפ טעים בצורה לא הגיונית, ואז נכנסנו לאייס וקנינו פנס, קרבינה, נוזל מצתים וחלוק רחצה. קנייה משעשעת ללא ספק. אחרי זה חזרנו אליו והוא הקפיץ אותי הביתה.
Now here's the catch: יש לו שתי מכוניות. לא לו-לו, אלא לבית שלהם. וכל היום נסענו במכונית עם ההילוכים, וכשהוא הקפיץ אותי נסענו עם האוטו האוטומטי. מה שאומר שכשבאתי לצאת ולקחת את התיק שלי מהמושב האחורי, הוא לא היה שם - זאת לנוכח העובדה שהוא היה במושב האחורי של האוטו השני. אחרי ששנינו התפגרנו קצת לנוכח המצב, נסענו חזרה אליו כדי שאני אקח את התיק.
ואז נתקעה הדלת של האוטו האוטומטי. אז כמו שני מפגרים, בחושך, במשך 10 דקות תמימות שנינו התעסקנו עם התופסנים הפנימיים של הדלתות כדי לנסות לסגור אותן.
אתם יודעים איך הצלחתי לסגור את הדלת בסוף?
עם
הידית.


אחרי הבושה בעקבות אקט המכונאות הכי מטומטם בהיסטוריה, שוב נסענו אליי, ונשארנו לדבר על כל מיני שטויות במשך שעה - על הצבא, על החיים, על אנגלית, על אנשים, על תכונות... מה לא.
הוא אמר משהו נורא מקסים שאני לא אציין למקרה שמישהו מניאק מכירני וקורא את הבלוג.
אבל זה שימח אותי נורא. נורא נורא, עד כדי כך שזה גרם לי לחשוב כמה קל זה להיות רווקה אם יש לי אותו ואת האהבה שלו כלפיי ששומרים אותי שפויה ומוערכת.

שיהיה לכם סופ"ש נעים מלא בחדשות טובות,
שלכם, סבטי.