הבלוג של סבטי

ראשון בערב: בכיתי רבע שעה, בכי קל יחסית, טלפון לטל (ובגלל ששכבתי ובכיתי תוך כדי, אז נהרסה לי קצת אוזנייה שמאל. כמובן שתוך כדי בכי על זה שרע לי, פלטתי "ועכשיו גם האוזנייה שלי נהרסה" בקול טראגי ואז השיחה עברה לאווירה קלילה יותר. הוא נשאר לדבר איתי בערך שעתיים, למרות שהוא היה עייף).
שני בערב: בכיתי שעה לפני השינה, ניסיתי להתפרק לחלוטין עם שירים עצובים אבל לא הכי הצלחתי. נורא קשה לפעמים להיות בן-אדם שלא מצליח לבכות כמו שצריך, זה מייאש.
שלישי בערב: בכיתי חצי שעה בערב, יצאתי לסיבוב בחוץ כדי להירגע.

רביעי: אתמול: בכיתי במשך שעה וחצי, בבית ומחוץ לו, בכי היסטרי והתייפחויות ומה לא.
השבוע האחרון היה כל-כך קשה. לא יודעת למה, לא הייתה שום סיבה מיוחדת, ובכל-זאת הרגשתי שכל עולמי קורס עליי.
בטח, בבית-ספר היה כיף וצחוקים עם כולם, ואז אני מגיעה הביתה ומרגישה ניטרלית, ואז אני לא מצליחה לעשות משהו קטן או נכשלת בצורה מאוד לא משמעותית (לא תופסת עט לפני שהוא מתגלגל מהשולחן לרצפה) וזה עושה לי טריגר מטורף ואני נאבקת בדמעות. לא זוכרת תקופה נוספת בחיים שהרגשתי כל-כך שבורה, כל-כך ממוטטת נפשית. אפילו התקופה של הפרידה מנדב כאבה פחות.
לא יודעת למה. פשוט היה קשה. למלמל שוב ושוב את המילים "אני לא יכולה יותר", כשבעצם אין כזה דבר - זה לא שאני יכולה לעשות משהו, נכון? פשוט לקוות שהכל יסתדר מעצמו מתישהו. מצחיק, דווקא כשחשבתי שהתקופה הקשה עברה כבר, הא?
אתמול, אחרי כאב של הוצאת תפרים (בפעם השנייה) ואחרי שלא הצלחתי שום שאלה בנושא החדש במתמטיקה, פשוט התמוטטתי נפשית.
ישבתי עם המחברת מולי ובכיתי בשקט עם הדלת סגורה, ניגבתי את הדמעות, הסתכלתי על התרגיל ובכיתי שוב. החלטתי להתאפס על עצמי, לבקש עזרה בתרגיל, וכשניסיתי לקום הגעתי למצב שאני עדיין יושבת אבל הפעם עם הראש על השולחן וממרמרת בבכי. זוועה. אחרי שיצאתי והייתי עם אוזניות (בלי לשמוע כלום) ובכיתי בקול במשך רבע-שעה (גג רבע-שעה, לפי השעון שבפלאפון שלי), עליתי הביתה ואמרתי לאבא שלי "אוקיי. תסביר לי." אז במשך שעה ועם עיניים נפוחות מבכי ומחוסר-שינה (האינסומניה שלי יוצאת מכלל שליטה; מצד שני כל יא' הרגלתי את עצמי לישון מעט וכיום אני יכולה לתפקד שבוע לימודי עם 4 שעות שינה בלילה, אז מסתדרים) הקשבתי להסברים על ווקטורים ואז הלכתי לישון בסביבות שבע בערב, תוך כדי שאני מסננת "אני אכשל בבגרות ואעבוד במקדולנס למחייתי" לפני שהתרסקתי למיטה. קמתי אחרי שלוש שעות וניסיתי ללכת לישון שוב ב2 לילה. שעה שכבתי כמו מפגרת במיטה וחשבתי על שטויות, הרוסה מעייפות אבל לא מצליחה להירדם,  עד שהחלטתי לקום ולעשות... נכון. תרגילים במתמטיקה.
הצד הפחות נחמד זה שהפסקתי בארבע וחצי ונרדמתי בסביבות חמש; הצד הנחמד זה שלפחות הבנתי את החומר.

קמתי היום אחרי שעתיים וחצי שעות שינה, והאמת, במצב-רוח טוב יחסית. התארגנתי מהר לבית-ספר והיה שעתיים היסטוריה, שיעור לפני מבחן, אז דאגתי גם להקשיב וגם לשאול שאלות והשיעור עצמו היה מצחיק ומעניין. אני אוהבת היסטוריה. גם הרגשתי שאני נראית נחמד אז זה עזר. הגעתי הביתה, ראיתי ארבעה פרקים של 'קומה אפס' (זה מהיוצר של סקראבס וזאת הסדרה הכי מצחיקה שראיתי (והשחקן הראשי שר מדהים)(ויש לסדרה מנה הגונה של רומנטיקה)(וזה עם פרי קוקס)(והפתיח ממש חמוד), יש את זה חינם בHOTVOD, תבדקו), פניתי לעשות-שיעורים-במתמטיקה-ולכתוב-במחברת-היסטוריה-את-כל-החומר-שאין-לי-כלומר-לשכתב-מחברת-היסטוריה-שלמה, נרדמתי לשעתיים, ומשם הרצתי את הזמן איכשהו, לא זוכרת איך. והנה אנחנו כאן עכשיו.

הערות כלליות:
* המבחן בהיסטוריה הוא ביום שני ואני לא חושבת שיילך לי טוב
* אחרי בית-ספר ביום שני אני ודני אמורים לנסוע לתל-אביב(!!!)
* עשיתי בדיקת-דם אתמול והוציאו לי את המחט לא טוב, יש לי שטף דם וזה נראה כאילו הזרקתי וחתכתי ורידים בו-זמנית
* אני סופר-מצוננת מכל הבכי ומהעובדה שמתחיל להתקרר, שוקלת לעשות חיסון נגד שפעת בשלישי (דעותיכם בעניין?)
* החליפו לי ולעדן מנחה ביחידת החמישית בפסיכולוגיה (וזה טוב כי היא הייתה לא רצינית)
* הפצע מהעקירה עדיין לא נסגר, ובגלל שיש לי שיניים טוחנות דיי גדולות, יש לי חור בפה. פשוטו כמשמעו.
* מה שאומר שאני צריכה לגרגר מי-מלח אחרי כל ארוחה ושאני לא יכולה לאכול בחוץ
* קבעתי שיעור נהיגה ביום ראשון אחרי שבועיים וחצי שלא היה לי שיעור, סעמק בא לי רישיון כבר!
* אני צריכה לקנות אוזניות, כי האוזנייה השמאלית פועלת פחות טוב מהימנית וזה מציק לי מאוד באוזן
* כמו-כן מחר אם ירצה השם אני אלך לשאול אם צריכים עובדים באולם אירועים הזה ליד הבית שלי

שלושה אנשים אמרו לי שהרזיתי בזמן האחרון (עדן ושני הוריי) וזה מלחיץ אותי, כי אם עכשיו הרזיתי ואני נראית יותר טוב, זה אומר שקודם נראיתי פחות טוב, וזה אומר שאני צריכה להמשיך להרזות או להישאר במשקל הנוכחי אחרת אני אראה פחות טוב... לאלף עזאזלים, בקיצור.
לפחות לא בכיתי היום.

שיהיה לכם סוף-שבוע נעים בלי בחינות מלחיצות בהיסטוריה,
שלכם, סבטי.

השבוע האחרון היה שבוע קשה.

פעם בחצי-שנה-שנה ככה יש לי תקופה נורא חלשה, מחשבות עצובות ובאסה כללית. לא דיכאון או משהו כזה, פשוט...
אני יכולה לבהות בקיר איזה שעה ולא לחשוב כלום. אבל עדיין להיות במצב-רוח עגמומי. זה כמו להיות numb אבל עצוב תוך כדי.
בכל מקרה, זה היה השבוע האחרון.
מניחה שזה נגרם מהעובדות הבאות: עקרו לי שן בינה אז לא יכולתי לאכול כמו בן-אדם (לא יכולה ללעוס, לא יכולה לאכול דברים חמים, פאקינג טחנתי פה מילקי מסביב לשעון), הייתי במחזור (היי לפחות אני לא בהיריון!), לחץ לימודי כי לא השלמתי חומר ובגלל השן לא יצאתי בכלל ולא ראיתי אנשים.
אז לא היה שבוע טוב.
אפילו לא רציתי לשמוע מוזיקה.
ככה באמת יודעים שהמצב קשה.

אתמול בערב נפגשתי עם החבורה והיה ממש כיף, טל ודרור היו דיי מחוקים (טל היה ממש חמוד, אמר לי שהוא התגעגע אליי ממש ואוהב אותי. הוא גם היה דיי מחוק והתחיל להתפשט במעלית כי הוא היה רצה לקחת את האדמה מהעציץ(?)) וכל הארבעה חיבקו אותי צמוד ובזהירות כשהגעתי. אחרי שעה של צחוקים עם כולם, טל ודרור נרדמו ונשארנו אני, עומר ויעל לפטפט על החיים. באמת היה נחמד (עומר אמר שאני מריחה טוב ודרור אמר שאני כוסית רצח (), אירוני בהתחשב בעובדה שישבתי כמו חמור מרוסק עם שרוואל וסווטשרט ענק של עומר).
עומר אמר משפט נורא יפה, משהו כמו "אם המציאות היא כמו שאתה חווה אותה, אז אתה יכול להשפיע עליה." וזה קצת שימח אותי.

בכל מקרה השבוע הקשה עבר לדעתי.
מחרתיים מוציאים לי תפרים, אז זה לא אומר שמחרתיים אני אוכל לבלוס אבנים, אבל בטח במהלך השבוע הבא אני אוכל לחזור לתפקוד רגיל. דהיינו, בשנייה שזה קורה אני הולכת למקדולנדס (או משהו), מזמינה ארוחת ענק של צ'יפס והמבורגר וקורעת את המסעדה. לגמרי. בתכנון הגדול אני גם נוסעת לתל-אביב בשבוע הבא כדי להסתפר (ולתרום את השיער) ולהסתובב קצת בדיזנגוף, נראה מה ייצא מזה (אם בכלל זה ייצא לפועל).
ואני חושבת שאני אחפש עבודה שוב. כדי להכיר אנשים. ברצינות, דיי, נמאס לי, כלום לא קורה לי בחיים האלה, אז עבודה תוכל לעזור לי להכיר אנשים. ואם לא אז לפחות אני אצא עם כמה שקלים ביד. מאידך גיסא (מתה על הביטוי הזה), השעות שלי לא הכי נוחות (בית-ספר והכל, היי, אני בי"ב) אז אני אצטרך למצוא או משהו חלקי עם בוס נחמד או קייטרינג כזה שזה רק בערב. ליד הבית שלי יש שתי פיצריות ואולם אירועים קטנטוש, אז אני אבדוק את שלושתם בשבוע הקרוב. מה יש לי להפסיד.

התאפסתי גם על החומר החסר - עשיתי את כל התרגילים באנליטית שעשינו בכיתה ולא טרחתי להקשיב וגם שיעורי-בית באנליטית (הצלחתי 10 שאלות מתוך 13, גאה בעצמי), ועברתי על כמעט חצי מהחומר לבוחן בספרות.
אני צריכה להתקשר למורה שלי לנהיגה ולקבוע שיעור, כל סוכות לא קבעתי בגלל השן (הוא נוטה להעיף את היד הרבה, אני אתקשר באמצע השבוע כשאני אהיה בטוחה שין סכנה!). לא עברתי את הטסט הפנימי, אבל אני חושבת שאני משתפרת לאט-לאט כי אני שמה לב לדגשים שנתנו לי. גם המורה שלי יודע שאני טובה ורוצה כבר שאני אעבור רישיון ("יאללה, אחרי סוכות אני רוצה להעיף אותך").
מחר יום אחרון לחופש, איזה מוזר זה... מחרתיים יש ספורט ואני אנצל את הניתוח כתירוץ להתחמק מהשיעור (לא אמורים להיות במאמץ גופני וכו), אבל אני אשתדל היום לעשות כמה תרגילי ירכיים תחת תקווה חסרת ביסוס כהוא זה.
עדיין בא לי אהבה. תמיד בא. אבל מה אפשר לעשות חוץ מלנסות להיות שמחים ולקוות לטוב?

יש משהו שאני רוצה לחלוק אבל בגלל חשש שמישהו שאני מכירה אכן קורא את הבלוג אני פשוט אכתוב את זה:
אני חושבת שהוא ניסה לנשק אותי.

פוסט יחסית ארוך, הגיע הזמן אחרי כל הפוסטים בשקל שכתבתי.
תאכלו משהו טעים מחר, אישית אני אוהבת במבה נוגט!
שלכם, סבטי.