הבלוג של סבטי

בוקר טוב לכולנו!
סתם. עכשיו 14:52, קמתי לפני 54 דקות. אין כמו יום שבת.
אז ככה. מה עבר עליי מאז הפעם האחרונה שכתבתי? עבר שבוע בדיוק.

* ראשון: הייתי בבית, עשיתי הכל חוץ מללמוד לתנ"ך, היה מרגש;

* שני: קמתי מוקדם כדי לסיים לעבור על ה200 עמודים שנשארו לי, עברתי עליהם, הגעתי לבגרות שתי דקות לפני שחילקו את הטפסים (מעצבן. בדרך-כלל אני מגיעה חצי שעה לפני [מומלץ. אתם לא רוצים להיתקע בשורה הראשונה ליד החלון בלי הווילון עם השמש עליכם ועם הרעש המזמזם של רמקול לא כבוי]). הלך מעולה בבגרות, הרבה יותר טוב ממה שציפיתי וסיימתי אותה כרגיל בערך שעה לפני הזמן (בתנ"ך משום מה אני תמיד מתקתקת תשובות), ואז חזרתי הביתה כי שכחתי אוזניות. כן. זה קריטי.
הלכתי לקניון, עברתי בכל בית-קפה/מסעדה/דוכן גלידות אפשרי ונדחיתי כי אני לא אחרי צבא (מה זה משנה? אני עולה לכם פחות!) ואז מצאתי מסעדה שאמרה לי לבוא להתלמדות קופה מחר בבוקר.
אללה. יש לי עבודה.

* שלישי: התלמדות בוקר. הרצתי 8 שעות (150 שקל). קטע נחמד מהעבודה שנתן לי מעין תקווה למין האנושי: הזנתי את ההזמנה של הבן-אדם במחשב והרגשתי שעשיתי טעות אבל לא טרחתי לבדוק לעומק. "38 שקל בבקשה, מה השם?" "לאלא. תעשי שוב. זה לא יוצא ככה" "...חבל, זה סתם יוצא לך יותר יקר לדעתי. 56" "בדיוק, ככה רשום פה. לא רוצה שיעשו לך בעיות או משהו." זה ריגש אותי נורא, לכו תבינו למה.
חזרתי הביתה (באוטובוס. מציינת את זה כי אתם תלמדו שיש לי אהבה גדולה לנסיעות באוטובוסים וברכבות, זה באמת יכול להיחשב אחד מהhigh-lights של היום שלי), פתחתי את הוואטסאפ וראיתי הודעה מסוימת שגרמה לי להרגיש מאוד לוזרית. מ-א-ו-ד. זה לא היה קשור אליי, זה היה קשור להצלחה של מישהו שקרוב אליי, וגרם לי להרגיש שבזמן שאני תקועה במקום ואין לי אף-אחד - כולם מתקדמים. שמחתי בשמחתו והתעניינתי בהצלחה, וכשהשיחה הסתיימה פשוט הלכתי לאמא שלי, הערתי אותה (השעה הייתה 23:23) ואמרתי לה "אמא. אני עצובה.".
זה נורא נדיר שאני פונה להורים שלי בבעיות, ממש אל תחשבו שזה אירוע רגיל, והיא קמה תוך שנייה ודיברנו שעתיים ו-20 דקות, והיה נחמד לשמוע ממישהי שכן יש לה ניסיון חיים שהכל יהיה בסדר, ושאני אחלה בחורה, ושבחור טוב יבוא any day now. אז קצת צחקנו על נדב וזה הרגיע אותי וגרם לי להבין שבאמת הפרידה הזאת זה שטויות, וסיכמנו שבסופו של דבר הקשר שלי איתו אולי היה מדהים בהתחלה בhoney-moon-phase אבל אחרי זה הוא לא עשה לי טוב, כי עובדה שהפכתי מבן-אדם סופר-מגניב-זורם-נונשלנטי לילדה דרמטית ולחוצה.
אז טוב שהיה וטוב שנגמר (המצחיק הוא שיום אחרי זה כתבתי לחברותיי על המסקנה הזאת והן הסכימו איתי. זה בא לי בהפתעה).

* רביעי: קמתי בתחושה מדהימה, הייתי קופצת מהמיטה בהתרגשות אם לא הייתי קמה בשביל ללכת לרופא כדי שימלא לי טפסים. הרגשתי שאני נראית טוב, הרופא היה ממש נחמד ולא עשה לי בעיות ואמר שאני במצב מעולה (bmi מעולה ולחץ דם מצוין) ושבכללי הכל בסדר ויאללה, שלח אותי לדרכי.
בדרך חזור נכנסתי לחנות קטנה ברחוב של בגדים תחתונים, וקרה שם נס. אני אסביר. בנות יקרות, מכירות את זה שאתן נכנסות לחנות ומתלהבות נורא ולוקחות בערך 200 פריטים לתא מדידה, ובאמת הכל יושב פיקס ויפהפה אבל אין לכן כסף לקנות הכל אז אתן עושות סלקציות ויוצאות מבואסות כי "מה יהיה על החולצה שהשארתי?"? ובכן. ובכן ובכן ובכן. לקחתי 10 חזיות לתא מדידה, ומתוכן אהבתי רק 3 שבדיוק היה לי כסף אליהן. התרגשות רבתית. הלכתי לקופה, שמתי 100 שקל על הדלפק וחיטטתי בתיק כדי לדוג את ה50 שקל הנותרים. "100 שקל בבקשה." "100?" "כן. החזייה הזאת 50 והשתיים האחרות 25." "אה. אוקיי. הנה." נס או לא נס???
חזרתי הביתה באוטובוס של אגד, הם מעוצבים בצורה הרבה יותר טובה מאלה של מטרופולין, הזמנתי סושי ונשכבתי על הספה בסלון מול 'עקרות בית נואשות' ואז יצאתי לקניון לחצי שעה בשביל לפגוש את יעליקה (חברה-הכי-טובה, גם היא בחמישייה) לפני המשמרת ערב. היה מצחיק איתה, כרגיל, התגעגעתי לילדה הזאת ואני עדיין מתגעגעת, היא הבן-אדם הכי קרוע ומצחיק שאי-פעם תכירו.
על הדרך כבר קבעתי שיעור נהיגה ליום שישי, והמשמרת הייתה כיפית נורא (6.5 שעות, 120 שקל) והעובדים היו נחמדים ממש והייתה אווירה רגועה. התרגשתי במיוחד שכשיצאתי להפסקה ופטפטתי עם שניים מהם, הם נראו מלאי הערכה והתרשמות ואמרו לי כל הכבוד על זה שאני לומדת ועושה בגרויות. מצחיק, אבל לא נראה לי אף פעם זכיתי למשוב כזה מפרגן על זה שאני לומדת. מה שכן נחמד, זה כשיש לך עבודה בקניון אתה מרגיש מינימום בעל הבית של המקום - מדבר עם השומר בקניון על מוזיקה, צוחק בטבעיות עם העובדים... יש הווי כיפי כזה, וזאת העבודה הכי לא-גרועה שהייתה לי, וזה אומר משהו.

* חמישי: הרשיתי לעצמי לקום קצת מאוחר, הווה אומר, קמתי ב-12. פטפטתי קצת עם עדן (חברה-הכי-טובה) בוואטסאפ ואז עם טל (חבר-הכי-טוב-שהוא-גם-חבר-של-עדן) בטלפון, יש לנו מין ריטואל כזה שכשהוא חוזר הביתה בלילה או מוריד את הכלב לסיבוב, הוא מתקשר אליי ואנחנו מריצים איזה 40 דקות שיחה בקלות. הפעם גם הרצנו (43, לדעתי) והיה נחמד לשמוע אותו מתלונן ש"מלא זמן לא דיברנו!" וצחקנו כל-כך הרבה בשיחה הזאת (כמו בכל שיחה) שזה מדהים. אני אוהבת לצחוק בקול, במיוחד איתו, כי הוא תמיד אומר "וואי איזה צחוק יפה יצא לך" וזה מסוג המחמאות שהכי כיף לשמוע, כאלה שהן כנות וחסרות אג'נדה לחלוטין ולא כל-כך קונבנציונליות.
אחרי שניתקנו את השיחה התארגנתי ללכת לעבוד (לא במסעדה הפעם, באיזה עבודה חד-פעמית בקייטרינג כזה שבמקרה השגתי, ושכנעתי גם את היצור [טל] להצטרף אליי), וכשנפגשנו פשוט צחקנו והתחבקנו הרבה והוא אמר "התגעגעתי אלייך". היה כיף לשמוע את זה ממנו, שאני כן חשובה לו (למרות שאני כבר יודעת את זה) ושאני כן חסרה לו. עבדנו בנפרד שעתיים-שלוש ואז ריכזו את כל העובדים (היינו כולה 6 תלמידים, מה אני עפה על עצמי פה) להתחיל לארוז נקניקיות כי 'עוד שנייה כבר כולם באים, יאללה, תגבירו קצב!'
היה מצחיק ברמות באריזה עצמה עם טל, במיוחד שצעקתי עליו שלא הספקתי לאכול את הקוראסון שלי שהאחראי הביא לנו באמצע ("חבר'ה, 10 שניות וסיימתם את זה", ואז פתח קופסה מלאה בקוראסונים. התרשמתי.) והוא דחף לי את זה לפה וצעק עליי "תאכלי!!!" ושנינו פשוט צחקנו ברמות שם. הגיעו האנשים והבאנו להם נקניקיה-בלחמניה-עם-טרופית ושני בנים התחילו איתי כזה, וזה היה נחמד והעלה לי את הביטחון העצמי לטיזאן-עבי.
אחרי שכולם הלכו, נשארנו לסדר ואני וטל פשוט עשינו צחוקים ושטויות והיה באמת כיף, בכלל לא הרגיש כמו עבודה מרוב שנהניתי איתו. כפרה על הילד. אחרי זה ישבנו אני, הוא, דרור (אחד מהחמישייה) וליאור (חבר של יעל) על נקניקיה בלחמניה ותירס חם, וחזרתי הביתה באמת שמחה וטובת-לבב. היה כיף, ועוד עשיתי 125 שקל על הדרך.
אחרי זה דיברתי בוואטסאפ עם עדן והיה נחמד לראות שגם היא התגעגעה אליי, ותוך כדי עודדתי את עומר (אחד האנשים הכי מדהימים שיצא לי להכיר, החבר האחרון בחמישייה) שהיה באותו מצב שאני הייתי בו לפני כמה ימים, שהתבאסתי מההצלחה של ההוא. עומר וחברה שלי נפרדו שבוע לפני שאני ונדב נפרדנו, מה שאומר שהוא הבין אותי ואני הבנתי אותו בכל הנוגע לפרידות ולכאבים, וגם הפעם זה היה ככה, רק שהפעם אני עודדתי אותו ולא להיפך. כל הכבוד לי.

* שישי: שיעור נהיגה ראשון! עשיתי על ידני, וזה מסובך אבל מתרגלים. הבעיה היא שזה הורס לי את הברך (שדפוקה גם ככה), אז אני עוברת לאוטומט. ישראל אמר לי שבשלב הזה, אני מעל התלמיד הממוצע. סחטיין עליי. אחרי השיעור חפרתי לעדן את כל קורותיי מהימים האחרונים שבהם לא הספקנו לדבר כל-כך, וזהו בגדול. שישי-שבת זה day off.

* הישגי השבוע:
• יש לי עבודה קבועה
• 400 שקל (אוקיי, אז 395.28. עיגלתי למעלה)
• שיחה כיפית ועבודה מצחיקה עם טל, התגעגעתי לילד
• פגישה של חצי שעה עם יעל וחיבוק טוב כשנפגשנו, כיף לראות שאנשים מתגעגעים אליך
• התחלתי ללמוד נהיגה

• פרקתי את הייאוש הקל שתקף אותי בשבוע האחרון ואני באמת מרגישה טוב עם עצמי, יש ביטחון והכל מצוין
• עודדתי את עומר, היה נחמד לראות שעזרתי לו
• שיחה עם עדן, גם איתה היה נחמד לראות שהגתעגענו אחת לשנייה
• סידרתי את החדר והורדתי כמה שירים של one-direction. אל תשפטו אותי, הם מקפיצים.
• בגרות בתנ"ך הלכה ממש טוב
• התחברתי קצת יותר לאמא שלי, זה תמיד טוב
• שלוש חזיות חדשות ויפהפיות

נתראה בשבוע הבא.
שלכם, סבטי.

איזה כותרת מתנשאת הא?
אפשר לחשוב. האהבה הראשונה שלי (תכירו, קוראים לו נדב) נמשכה חמישה וחצי חודשים והסתיימה לפני... כמעט חודשיים. כולה.
מינוס החודש שנשארנו בקשר והתמזמזנו פעם או פעמיים. אופס.
אבל באופן רשמי (אני אוהבת להיות מאורגנת) אני רווקה כבר זמן-מה, ונשיקה אחרונה (מדהימה, חשוב לציין. יש! כמה כיף לצאת ממערכת-יחסים עם זיכרון של נשיקה אחרונה שהיא לא רק טובה, אלא ממש טובה, ולא רק ממש טובה אלא breath-taking) הייתה ב18.04 (אני אוהבת להיות גם מדויקת, אם כבר מתוודים), מה שאומר שעבר מעל חודש מאז היה מישהו בחיי. או בשפתיי. או בחולצתי.

תמיד מתסכל אותי הקטע הזה של "היינו ביחד חמישה וחצי חודשים." סעמק, לא יכלנו להחזיק עוד שבועיים ולהגיע כבר לחצי שנה? הבחור תיכנן לקנות לי מצלמת פולארויד, למען השם! (אני מאוד חושקת במצלמת פולארויד. קיוויתי שתהיה לי אחת כזאת ואז הוא יהיה הצילום הראשון שלי, כי זה חמוד משהו, אבל לא. אז לא.) אבל לא, לא יכלנו להחזיק עוד שבועיים. נתעלם מהעובדה שהשבועיים האחרונים שלנו היו גרועים, ונתעלם מהעובדה שבכללי בחודש האחרון הרגשתי שהקשר קצת צולע לנו, יותר צולע בעצם מהולך (לא שרציתי. אהבתי את הילד הזה כאילו החיים שלי היו תלויים בזה). למה לא יכלנו להגיע לחצי שנה? זה תחום יפה ועגול ומרגיש נכון יותר.
"פאק מצטער לשמוע שנפרדתם.. כמה זמן הייתם?" "חצי שנה" "וואו זה הרבה" VS. "פאק מצטער לשמוע שנפרדתם.. כמה זמן הייתם?" "חמישה וחצי חודשים." "כמעט חצי שנה הא?" "כן.." "באסה." קולטים את ההבדל נכון? לא נורא. היה טוב וטוב שהיה. הרווחתי מזה אחלה אוזניות (אני לא מטאפורית. לחודש הראשון שלנו הוא קנה לי אוזניות סטריאו איכותיות ב300 שקל, החמוד).

מה שכן מבאס זה החוסר-ביטחון שבא לי בעקבות המערכת-יחסים הזאת. הייתם מצפים שלהפך, אני אצא לעולם מחוזקת בתחושה של "הוו אהבו אותי! אהבו אותי ויאהבו אותי ונמשכו אליי, אני מדהימה ויכולה להשיג מי שבא לי" ועל הדרך אעשה איזה שינוי מראה מטורף, כמו איזה קעקוע מגניב (לא של פרפר עם ציטוט יפה ליד. come on people, start being original), אבל דווקא לא. היה לי ביטחון-עצמי לפניו (ביטחון-עצמי שלא נבנה ברגע, לקח לי זמן להגיע למעמד הזה של "אני פאקינג בן-אדם אדיר"), אבל איכשהו אני מרגישה קצת פחות בטוחה בעצמי בגלל הפרידה הזאת. העובדה שיש לי ירכיים שמנות (aka jiggly thighs), שתמיד הפריעה לי שם בקצה של המוח אבל לא מאוד, נראית כמו הסיבה העיקרית לזה שאין אף-אחד שמתוודה על אהבתו הסודית כלפיי.

בכל מקרה, מהיותי מי שאני, שכחתי מהר מאוד איך זה שיש לך בן-זוג (התרגלתי לעניין תוך יום-יומיים. 'התרגלתי' לא אומר 'התגברתי', דרך אגב) ואני מרגישה כמו הרווקה הנצחית. תמיד יש אחד כזה בכל חבורה, לא? בחמישייה שלנו (כן, כמו בסדרות, שיש חמישייה של חברים) יש אחד כזה (הוא החבר הכי טוב שלי), שהוא תמיד מרגיש כ"רווק הנצחי" למרות שהוא עם חברה שלו (שהיא במקרה גם חברה הכי טובה שלי) כמעט חצי שנה. חלק קטן ורע בי קצת מעוצבן עליהם כי הם יגיעו למעמד החצי-שנה-ביחד וזה אומר שהם ינצחו אותי, אבל שיבושם להם. אלוהים יודע כמה השניים האלה צריכים מישהו לאהוב.
הקטע הוא, שלדעתי החוסר-ביטחון נובע מהעובדה שאני לא נאהבת יותר. עזבו את זה שאין יותר "good morning texts", זה בקטנה - זאת התחושה הזאת של לדעת שמישהו לא נזכר בך ברגע אקראי ביום, ומישהו כבר לא מתרגש מהצחוק ("היפה הזה") שלך. זה כואב איפשהו. אתה כבר לא מרגיש בן-אדם מיוחד עם קצת קסם, יותר כמו בן-אדם רגיל ומשעמם וחסר כל ייחוד בעליל. בנאלי שכזה. מה שמציק זה שברור שאני עדיין משפיעה עליו, ראיתי את זה כשנפגשנו (עם עוד 10 אנשים בערך) שלשום, אבל כרגיל הייתי צריכה להיות מטומטמת ולדבר יותר מדי במקום להשאיר טעם של עוד. מתי אני אלמד? אני אתקן את זה אבל מתישהו. יציאה הבאה (אם הוא יבוא, מקווה שכן כי האמת שכיף איתו) אני אשאיר רושם קצת יותר שפוי.

בכל מקרה, נלך שנייה לכותרת הקטע בכלל. עד עכשיו הייתה לכם אקספוזיציה מדהימה עליי (אני אוהבת להיות מאורגנת ומדויקת (בעתיד תבינו שזה מאוד תלוי-סיטואציה), יש לי שלושה חברים הכי טובים וחמישיית חברים קרובים, אהבה ראשונה בשם נדב, אוזניות סטריאו טובות, ירכיים שמנמנות ואני רוצה להיות נאהבת), אבל בואו נעשה דקה התאפסות ונתחיל ממה שגרם לי לכתוב את הקטע מלכתחילה.
ממליצה לכם בחום ל-א לראות סרטי אהבה חמודים (ראיתי 'ביסטלי', באמת סרט מוצלח) בתקופה של פרידה ועד שיש מישהו חדש, כי זה מה שאני עושה ולצערי אני במצב-רוח המייאש הזה של "סעמק למה אף-אחד לא אוהב אותי אני נחמדה אוף אוף", וזה מה זה לא המצב-רוח האהוב עליי. זה, בנוסף לעובדה שאף בחור לא כתב לי בוואטסאפ "רוצה לצאת היום בערב?" (לא שאני מעריצה של הצעות כאלה בסמסים או בטלפונים, this shit is meant to be face to face, אבל ניחא, אני אקח מה שייתנו לי כרגע), גרמו לי להיכנס לייאוש קל. דגש על הקל. ומה עושים במצב-רוח מייאש? כותבים.
אז בניגוד לאירועי העבר בהם השקעתי אלפי שנים בעיצוב הבלוגים שהיו בעילום שם, החלטתי לעשות בלוג אחד שבו אני אכתוב מה שאני ארצה, לא אקשט עם תמונת לוגו (שכחתי איך קוראים לזה, אני לא חושבת שזה לוגו אבל שיהיה) , ושיהיה עם שמות. את השם האמיתי שלי אני עוד לא אמסור, פשוט כי אני יותר אוהבת את הכינוי שלי - "סבטי", ותודה לחבריי הטובים שנתנו לי אותו בעקבות היותי שמינית רוסייה.

אז היי. אני סבטי, מסיימת י"א (נשארו לי שתי בגרויות ודיי, תנ"ך בשני ולשון באמצע יוני) ו... רווקה. זה ממש לא בלוג היכרויות או משהו כזה, אני לא רוצה שתשלחו לי הודעות של "רוצה להכיר?". סתם כזה. ברגוע.
ועל כן רשימה קצרה של דברים שאני רוצה לעשות בזמן הקרוב (העובדה שסיימתי מורחב אחד ואין לי בגרויות השנה במורחב האחר, נותנת לי המון זמן חופשי בבית-ספר. השבוע אני לא לומדת בכלל, לדוגמה, אז אני צריכה לנצל את זה):
* ללמוד רוסית (אני מתה על רוסית, על הולנדית, על גרמנית. שפות מרובעות פשוט עושות לי את זה, אז יאללה).
* להיכנס לכושר (בתכלס רק הירכיים שלי מציקות לי. אני אקנה את המכשיר הזה ואקרע את התחת. או את הירכיים. מה שיבוא קודם).
* למצוא עבודה (כי להשיג כסף לבד זה להיות עצמאי לחלוטין (אני אוהבת להיות עצמאית. מאוד.) וכי ראבק, מה אני אעשה בבית כל היום? אגרבץ?).
* להשתזף (כי אין ברירה. הרגליים הלבנות האלה צריכות לחיות קצת).
* להכיר אנשים חדשים (במציאות. לא דרך הבלוגים, זה לא מטרת הבלוג הזה. אני באמת צריכה אנשים חדשים בחיי. אולי אפילו הישועה בתחום הרומנטי של חיי תבוא מהם).
* ללמוד נהיגה (יכולתי להתחיל כבר בינואר, סעמק).

מתכננת לכתוב לכם שוב בשבוע הקרוב. מקווה שעד אז אני כבר אשיג עבודה ואקנה את המכשיר ירכיים הזה.
שלכם, סבטי.