כינוי:
סבטי בת: 27
RSS: לקטעים
לתגובות
<<
יוני 2014
>>
|
---|
א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
---|
1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | | | | |
| 6/2014
איך ניצלתי בעזרת מכנס באורך ברך / קראו לי חורנית / מוזיקה מזרחית / סיכום שבוע התחלתי לכתוב באנגלית ואז נתקלתי בבעיה המפורסמת, "haven't VS. hadn't", אז חזרתי לעברית. בכל מקרה, לא כתבתי פה 9 ימים, אבל אל חשש - לא שכחתי מכם, קוראים נלהבים ויקרים (ודמיוניים, בעיקר, אבל ניחא). אספר לכם מה עבר עליי מאז עדכוני האחרון.
15.06.14: יום ראשון: כתבתי באותו יום, לדעתי לא קרה שום דבר מיוחד. הלאה.
16.06.14: יום שני: ובכן. קמתי חסרת מוטיבציה לקראת התכנון היומי שלי - לנסוע (הידעתם? אמורים להגיד 'ליסוע' ולא 'לנסוע', תודה בגרות בלשון ב') לעזריאלי ברכבת (לדעתי כבר כתבתי על כך אבל אזכיר שוב - יש לי חיבה רבה לרכבות ולאוטובוסים, זה בשיא הרצינות אחד הדברים האהובים עליי. נכון אתם חושבים מלא מחשבות חשובות ועמוקות בנוגע לחיים שלכם במקלחת? אז כן, אני לא כזאת, הדבר היחיד שאני חושבת במקלחת זה שבא לי לקנות קצף אמבטיה ירוק כמו שראיתי אצל הבייביסיטרית שלי כשהייתי קטנה. את המחשבות העמוקות שלי, ובכללי את הזמן-הרגוע-הזה-לבד, אני מקיימת בזמן הנסיעה באמצעי התחבורה הציבוריים תוך כדי שמיעת מוזיקה) כמו שהייתי עושה לפני שנה-שנתיים כשהייתי צריכה שקט. למרבה ההפתעה, זה לא עבד לי, לא הייתי במוד להסתובב לבד בקניון וחזרתי ברכבת אחרי שעה. בכל מקרה, חמש דקות אחרי שעליתי לרכבת קיבלתי שיחה מטל. מפה לשם קבענו שאני ארד בתחנה שקרובה לבית שלו ולא שלי ושנסתובב קצת. אז אכן ירדתי בתחנה שלו, שפכתי קצת את ליבי בפניו בנוגע למשפחתי המעצבנת, ונסענו לקניון. על הדרך קניתי בגד-ים ושורטס שחור, ושניהם מאוד יפים (אני חושבת ש85% מהאנשים שראו אותי בבגד-ים החדש החמיאו לי עליו) ועל-כן מאוד שימושיים. היה כיף ממש איתו, זה לא חדש, ואז חזרתי הביתה. מדהים.
17.06.14: יום שלישי; 18.06.14: יום רביעי: אין לי שמץ של מושג מה עשיתי, לדעתי העברתי את הימים האלה בבית (עבדתי ברביעי בבוקר אבל זהו בגדול). רגע, נזכרתי, אני חושבת שהייתה יציאה נחמדה ברביעי בערב. כןכן, יצאנו ולפני תיקנתי את הרב-קו. (?excited yet)
19.06.14: יום חמישי: התחלתי לקרוא את אשמת הכוכבים (בדרך-כלל אני שונאת לקרוא ספרים 'מפורסמים', אבל קראתי את זה רק כי זה של ג'ון גרין וג'ון גרין מאוד מאוד מאוד מוצלח. באופן כללי גם יש לו משפטים יפים, והוא משעשע בתור בן-אדם (לא, לא נפגשתי איתו אישית, פשוט אני מניחה את זה לנוכח העובדה שאחת מתמונות החתונה שלו זה אשתו עצבנית בשמלת כלה והוא מאחוריה, מפוחד, עושה לה קרניים; ניתן להניח זאת גם מהסרטון שהוא העלה בו הוא מקריא חלק מהיומן שכתב כשהיה צעיר, ובו נאמר "ה9 באוקטובר (נגיד, אני לא זוכרת איזה יום הוא כתב באמת): 'my brother got sick today. best day ever' Thus ends the entry.") בכל מקרה, קראתי את הספר, סיימתי כ-2/3 ממנו והלכתי למשמרת ערב שנמשכה עד אחת בלילה כי היה שולחן של 10 איש שפשוט לא הלך (דמיינו אותי אומרת את זה במנגינה מיואשת ומתאימה, כדוגמת - שפשוווווטטט לא הלךךךך. אבל לא כמו פרחה.) ובסופו של דבר נאלצנו להביא להם חשבון בלי שביקשו כי ראבק, חצות וחצי, אתם היחידים במסעדה, תנו לנו ללכת כבר. אחרי זה הגעתי הביתה בסביבות אחת וחצי, התארגנתי קצת לשינה ואז התחלתי את הלילה הלבן שלי, שכלל לסיים לקרוא את הספר (ניחשתי את הסוף עוד לפני שקראתי את הסיפור, כנראה שעומר חייב לי שוקו (התערבנו מה יהיה הסוף)) ואז לראות סקראבס ולגלח את הרגליים. סקסי. נרדמתי בסוף באיזה חמש בבוקר.
20.06.14: יום שישי: לבושה במכנסון ובגופייה הגעתי לבית-ספר יחסית מוקדם, גם נראיתי נחמד (נראיתי גם עייפה, ומשום מה אני אוהבת את הלוק העייף שלי, יש לי וייב רגוע ועדין יותר מבדרך-כלל) והייתי במצברוח מסטול קצת אז הכל היה נחמד. קרי, הכל היה נחמד עד שהמחנכת שלי ראתה אותי - מתברר שבאתי חשופה מדי בזמן שעדיין היה צריך להגיע בתלבובשת אחידה. כל המחאות שלי של 'אבל שנה שעברה ביום האחרון כולם הלכו ככה ולא העירו להם', מה שבאמת קרה אבל ניחא, לא עזרו. אפילו העובדה שלקחתי סווטשרט ענק ומסריח מאב הבית לא עזר, הייתי צריכה גם להשיג מכנס ארוך. 8 ורבע בבוקר, כולם כבר בדרך לבית-ספר בלי סט ספייר בתיק למקרה ששכחתי שצריך בגדים נורמליים, ואני גרה 40 דקות הליכה מהבית-ספר בלי אפשרות לקחת אוטובוס. מה. לעזאזל. אני עושה. מכירים את הקטעים האלה שבאמת באמת יש לכם מזל? כאילו, שאתם על סף ייאוש ואז יש הצלה מטורפת? נגיד, שאתם נזכרים שאתם הכיתה היחידה שמתחילה ב8, ושהכיתות האחרות מתחילות ב8 וחצי, ושחבר של חברה הכי טובה שלכם (שהוא גם אחלה גבר וחבר טוב שלכם על הדרך) גר דקה מהבית-ספר והוא במקרה גם בבית של אמא שלו ולא של אבא שלו היום ככה שהוא אשכרה נמצא בבית הזה שדקה מהבית-ספר? זה מזל אמיתי. אחרי שבכיתי קצת בשירותים (אל תאשימו אותי, ישנתי שעתיים וחצי, באמת שאני לא הטיפוס שיבכה (בטח שלא מדרמת בגדים) אבל עייפות מקשה על שליטה ברגשות), צלצלתי אליו בתקווה שהכל יסתדר - והכל אכן הסתדר בסוף. אחרי שקפצתי אליו, נכנסנו שנינו לבית-ספר לבושים במיטב מחלצותיו: הוא בחולצה כהה ובבגד ים, אני במכנס בד אפור עד הברך (ברצינות, יש אורך פחות מחמיא מזה?) שמדגיש את העובדה שאני חייבת להשתזף וחולצת בנים בצבע בורדו. מהמם. האמת שזה היה דיי מצחיק, חבריי לכיתה החמיאו לי על הלוק ואנשים מהשכבה שפטו אותי על היותי בחורה שמתלבשת (ליום האחרון של י"א, לא סתם!!!) כאילו הרגע יצאה מהמיטה. בעודי כותבת שורות אלו אני מרגישה צורך מטורף לפרגן לעצמי על האומץ, אני מלפני שנה הייתה בוכה עוד הרבה ולא הייתה מוצאת פיתרון, ואם כן הייתה מוצאת - לא הייתי מעיזה להסתובב ככה בבית-ספר. סחטיין עליי. אז אחרי שקיבלנו תעודות (ממוצע 93.7 לא כולל ספורט (שמעתי שלא מחשיבים אותו), קיבלתי הצטיינות) והחלפתי לבגדים שמדגישים שאני בחורה ולא בחור, הלכנו לבריכה. החלטה הגיונית, כי יצאנו מבית-ספר רק באחת אז ים היה קצת באלגן. היה שווה לגמרי וכיף ממש, הייתי בבגד-ים החדש, דיברתי עם יעל איזה שעה בצד בכיף שלנו אחרי המון זמן שלא יצא לנו לדבר וככה חידשנו קצת את הקשר, והגעתי הביתה בסביבות שש עייפה אך מרוצה. נכנסתי לישון בשמונה בערב וקמתי בסביבות 11 בבוקר ביום המחרת.
21.06.14: יום שבת: היום עבר עם הרבה שנצים (חלמתי על טל, כשנפגשנו בפארק אמרתי לו את זה, מתברר שהוא חלם עליי לפני כמה ימים. משעשע). מעבר לזה, לליאור (החבר של יעל, זה שהציל אותי אתמול עם הבגדים שלו, זוכרים את הבחור?) היה יומולדת ב-18.06, אז יעל אירגנה לו יום-הולדת בפארק בסביבות שבע שמונה בערב. אחרי שלקחתי אוטובוס ( ) לשם, ירדתי תחנה אחת יותר מדי ופגשתי את סתו וגל (מישהי מהחבורה) בכניסה לפארק. נכנסות לפארק, סיפרתי להן על מה שדרור סיפר לי רק יום קודם לכן - מתברר שנדב אמר למישהי (הגדרה: מישהי שהייתי חברה חצי קלאץ' שלה במהלך השנה ומיד עם הפרידה מנדב, הפסיקה לדבר איתי. היא גם דלוקה עליו, מתברר. שיבושם להם, אני נראית יותר טוב ממנה אז חה, אין יור פייס!!!) שהוא נפרד ממני יום 'אחרי הים'. דהיינו, באותו יום שישנתי אצלו (!best bonus night ever) ואמרתי לו שאני לא רוצה שנחזור והוא התבאס מזה - מתברר שהוא נפרד ממני. טוב לדעת, אז בואו פשוט נתעלם מהעובדה ששבוע אחרי זה הוא שאל אותי אם אנחנו ביחד ונישק לי את הצורה באותו ערב. זה לא הציק לי אישית, סתם קצת עיצבן, אבל לא הפריע יותר מדי - בסופו של דבר, אם הוא משקר לגבי הפרידה שלנו, זה מוציא אותו פתטי, ולא אותי. נכנסנו לפארק והיה נדמה לי שאני רואה אותו, דבר שהפליא אותו כי הוא לא הוזמן, אבל אכן הוא היה שם. כיף. לא היה לי כוח ממש להיות בחבורה גדולה, אז פטפטתי קצת עם עדן וכשטל הגיע - הלכנו שנינו לצחוק ולעשות שטויות הרחק מהחבורה. באמת היה מצחיק ממש, נוספה לנו בדיחה פרטית לאוסף, ואז הלכתי עם דרור לאסוף את עומר (לדרורי כבר יש רישיון, לגבר). על הדרך דרור סיפר לי שאותה מישהי ממקודם חושבת שאני כלבה ושמה שאני עשיתי לנדב (!!!) היה מגעיל רצח. כאילו, סליחה? יש לך בכלל מושג על מה את מדברת? לא, פוסטמה שכמוך, אז שבי בשקט. מתברר שלפי הגרסה שלה (שהיא גם הגרסה שלו? לא הכי הבנתי), אני שיחקתי בו ואז הוא נפרד ממני. אההא. כן. בסדר. הייתי צריכה את כל הכוחות הנפשיים שלי כדי לא להביא אגרוף לאחד מהם, או לשניהם. בכל מקרה, כל העניין הכניס אותי למצב-רוח דיי רע, אז הלכתי לצד לשמוע קצת מוזיקה בשקט, דבר שלא מנע מהחמישייה (יעל, טל, עומר ודרור) לבוא ולהציק לי עד שאני אחייך, דבר שגרם לי ממש להעריך אותם ולהבין כמה ברת מזל אני. ברצינות, יש לי חברים נאמנים ותומכים שזה משהו, אני צריכה להודות על שהם בחיים שלי כל יום. בכל מקרה, אחרי שחזרתי לחבורה הגדולה כבר היה זמן להתפצל, ואז נשארנו אני, טל, דרור ועומר ישובים על מדרגות, צוחקים ומדברים במשך איזה שעה - הם השכיחו ממני את כל הבאסה לגמרי, והיה כיף נורא. במהלך הישיבה שלנו, הם הזכירו את העובדה ששלושתם נוסעים מחר לתל-אביב, ואולי בא לי להצטרף? אמרתי שאני לא אסע אם יעל לא תיסע, מה שלא מנע מטל להתקשר אליי אחרי זה, כשדרור הקפיץ אותי ואת עומר הביתה, ולהשביע אותי שאני אבוא בכל מקרה. שימח אותי לדעת שהוא באמת רצה שאבוא, ולמרבה המזל בוקר אחרי הצלחתי לשכנע את יעל להצטרף. בכל מקרה, היינו אני, דרורי ועומר באוטו, ועומר שם מוזיקה מזרחית בפלאפון, אז שם ישבנו - שלושה אשכנזים לבנים ורווקים שהרגע סיימו י"א, שומעים מוזיקה מזרחית בפול ווליום ונוסעים באוטו של אמא של הפולני מהם. מחזה משעשע למדי, חייבת להודות. אחרי זה אני ודרור סיכמנו שככה בדיוק אני רוצה שהחיים שלי יהיו - נסיעות עם חברים, כשברקע יש מגשי פיצה חמה ומוזיקה מזרחית. אחלה רעיון לקיץ.
22.06.14: יום ראשון: קמתי בתשע בבוקר לנוכח הצליל הענוג של קידוחים בדירה מעליי, וכמובן שהוא הפסיק לקדוח חמש דקות אחרי שכבר קמתי רשמית ואחרי שכבר הבנתי שלחזור לישון - כבר לא יקרה. שמתי את השורטס שלי מיום שישי (זה שהבנים אמרו שעושה לי תחת טוב), אודם אדום ויצאתי מהבית לעבר תחנת האוטובוס. בדרך קיבלתי שיחה מטל, במהלכה הוא הספיק להודיע לי שהוא לבש חולצה סגולה במיוחד בשבילי (עדיין לא הבנתי למה במיוחד בשבילי או למה סגולה, אבל ניחא) ואני הספקתי להודיע לו שאני עם אודם. כאלה טובים אנחנו. כל החמישייה עלתה באותה תחנה, ואני גרה רחוק מהם אז עליתי כמה תחנות אחריהם, דהיינו, כולם ישבו בזוגי מאחורה ואני ישבתי שורה אחת לפניהם ליד זר. לא טרחתי לעקוב אחרי השיחה שלהם, אז שמתי אוזניות ויאללה לשמוע מוזיקה. מדי פעם הרגשתי מסאז' בכתפיים או ליטוף שיער מטל, או יד מרביצה לי מיעל. כיף שיש חברים כאלה. ירדנו בתחנה אקראית בתל-אביב ועצרנו במקרה בחנות דיסקים ש - למרבה ההתרגשות - מכרה דיוידי של 'החרב שבאבן'!!! העובדה להנ"ל מרגשת כי זה הסרט דיסני האהוב על אבא שלי, וכשאני ואחותי היינו קטנות היינו רואות את זה איתו בווידאו, אבל הווידאו התקלקל ובמשך השנה-שנתיים האחרונות ניסיתי למצוא עותק של הסרט הזה, כי הוא לא נמצא בשום מקום, גם לא באינטרנט. לכן ההתרגשות הרבתית. קניתי עותק ב60 שקל במקום ב100 ויצאתי נלהבת ושמחה עם חבריי להמשך המסע בתל-אביב. ביקרנו גם בקופיקס, המוכרות היו נחמדות ממש, ואחרי זה המשכנו לשוק הכרמל לקנות לבנים נרגילה (הצעתי לקנות להם כי המוכר הביא לי הצעת מחיר טובה משלהם, אבל הם לא הקשיבו לי. טיפשים). בכל מקרה, היה חלק שהתפצלנו ואני ויעל עצרנו ליד דוכן לקים אקראי והסתכלנו על הלקים. המוכר בא, ראה את הציפורניים-חסרות-הלק-שלי, אמר שהן אצבעות גבר, נתן לי כאפה ביד, ואז קרא לי זבלה וחורנית מגעילה ואיים עליי לצאת מהשוק או שהוא ישבור לי את הידיים. אני ויעל הלכנו משם המומות, חצי צוחקות חצי מבועתתות - אף-פעם בחיים שלנו לא נתקלנו במצב כזה, שבו צועקים עליי דברים כאלה ועוד באמת בלי סיבה. זה עשה לי קצת מצב-רוח רע אז התרחקתי מהם קצת ובסוף אחרי שניסיתי להתעלם מההרגשה, זה עבר. בכל מקרה, זה 3 לקים ב10, למוכר יש שני עגילים מנצנצים, אחד בכל אוזן, הוא יחסית נמוך, עם שיער שחור קצר ומדלדל, עיניים חומות ועור כהה יחסית, ככה שאם בא לכם לעשות מחאה ולא לקנות ממנו - לכו על זה. נרגעתי קצת אחרי שהבנתי שקארמה תדפוק אותו, ואולי כבר במילא דפקה, כי הוא בן 30 ומוכר לקים בשוק למחייתו (לא שיש בזה משהו רע, חלילה, אני באמת מאמינה שכל עבודה מכבדת את בעליה, אבל כנראה שזה לא המקצוע שדמיין לעצמו כשהיה קטן). אחרי שהמשכנו מהטראומה הזאת, קלטנו שאנחנו ממש קרובים לים, אז הלכנו לשבת שם לכמה דקות. כמובן שלקח לנו רבע שעה לעבור מרחק של 5 דקות כי צחקנו יותר מדי, ועל הדרך קרה משהו עם טל שקצת הטריד את מנוחתי אבל לא משהו ששווה אזכור. אחרי זה יעל הייתה צריכה לחזור, ואחרי כמה אי-הבנות הבנים נשארו בים ואני והיא עלינו על האוטובוס הביתה. היה שווה ללכת איתה ולא להישאר איתם, עשינו המון צחוקים ודיברנו גם קצת ברצינות (הייתה לי תחושה מטורפת שהאיש במושב לפנינו צותת לנו במשך כל השיחה) וממש התגעגעתי אליה. חזרתי הביתה מרוצה סך-הכל, באמת שזאת חבורה מדהימה והם שלי (בערב ישבתי עם סתו בקופיקס, והיה כיף, אבל זה לא העיקר של היום ולכן לא אפרט על כך).
23.06.14: יום שני: קמתי עצבנית ובמחזור. לא שילוב טוב בכלל. לא היו לי תוכניות לאותו יום (הייתי אמורה לעבוד בערב אבל ביטלתי לאור העובדה שהייתה לי רופאת עיניים ב08:40 יום אחרי, לא חכם ללכת עייף לרופאי עיניים) ולא היה אף-אחד על הוואטסאפ, אז בכלל הרגשתי בודדה ולבד ואז באמת הייתי במצב-רוח קטלני. בסביבות שמונה וחצי בערב יצאתי מהבית ברצון להיות קצת בשקט עם עצמי ואולי להגיע למסקנות שירגיעו את מוחי הרועש, אבל לא הצלחתי. נחמד למדי, רבע שעה אחרי שיצאתי יעל התקשרה אליי כדי לעודד אותי, וכשהיא שמעה שאני בחוץ - הכריחה אותי שניפגש. הסכמתי ברצון, נפגשנו לשעה בערך והיה נחמד לראות שאני חשובה לה ושהיא רוצה לשמח אותי. חזרתי קצת יותר רגועה הביתה אחרי חיבוק ארוך ממנה, דיברתי עם עדן בוואטסאפ לאיזה רבע שעה והלכתי לישון. טיפ קטן ממני אליכם: הדבר הכי טוב שאפשר לעשות כשמרגישים לבד, זה לכתוב את זה לחברים שלכם כדי לשמוע את התשובה "את לא לבד". זה כמו שתכתבו "למה אף-אחד לא אוהב אותי" (באקט מלא של רחמים עצמיים, אבל דיי, אני רווקה ובמחזור!) ותקבלו "אני אוהב אותך" בתור תשובה, ותכתבו "באסה שאין לי אהבה" ותקבלו "אני מבין אותך לגמרי, אני פה איתך" בתור תשובה מחבר אחר. 
24.06.14: יום שלישי: קמתי בשבע וחצי, התלבשתי צ'יק-צ'ק ויצאתי עם אמא לעבר הרופאת עיניים. בשנייה שנכנסנו אליה התאהבתי בה, אני רצינית, כל-כך נחמדה וחייכנית ומאירת פנים, באמת מקסימה. אחרי ששמה לי טיפות עיניים ואמרה לי לחכות בחוץ חצי שעה, אני ואמא נכנסנו לשיחת נפש קצרה - "משהו מטריד אותך?" "כן." "אפשר שיתוף?" "... אז ככה -". שיחה שנמשכה מחצי שעה בחדר להמתנה לשעה על ארוחת-בוקר בארומה (מתה על ארומה, סעמק, גם זולים וגם אוכל טעים וגם אדיבים, תקנו שם!) ונסיעה הביתה. בסופו של דבר הרגשתי הרבה יותר טוב, מדהים שקצת פריקה וקצת התעצבנות גרמה לערפל שבמוח העצבני שלי להתפזר והצלחתי להיות רגועה יותר והגיונית יותר. לפעמים באמת שווה לדבר עם אמא. וכרגע אני כותבת לכם. 
המטרות שלי להיום הן: • ספורט • לחשב כמה אני אמורה לקבל על עבודה בחודש יוני • לארגן טפסים לצבא יפה יפה ולבדוק ברצינות איך מגיעים ולא בחפיף • ללמוד עוד קצת רוסית • לאכול משהו בריא • לשמוע מוזיקה חדשה
מקווה שעבר עליכם שבוע טוב, תאכלו משהו טעים היום בערב! שלכם, סבטי. 
| |
תיאוריה / טיפה מונדיאל / מצעד הגאווה / החיים של בת 16 ממוצעת
ראשית נתחיל בהתנצלות שלי - גם על הפוסט הקודם המשעמם להחריד, וגם על זה שכתבתי היום ולא אתמול כהרגלי.
יום ראשון, 08.06.14: קמתי בשמונה וחצי בבוקר עייפה כמו לא-יודעת-מה, ניסיתי לחזור לישון ללא הצלחה רבה. התארגנתי, לבשתי גופייה שלא לבשתי אף-פעם לפני כן (שחורה יפה כזו מh&m, אחר-כך בדיעבד התברר לי שהיא טיפה שקופה, ד"ש חם ממני לכל מי שזכה לראות את החזייה-שחורה-עם-נקודות-לבנות-שלי) ושורטס סגול (זה הפרטים הקטנים שהופכים את הסיפור למעניין), הרגשתי יפה ויצאתי מהבית. מכירים את זה שאתם נוסעים באוטובוס ועוברים בתוך שכונה בעיר ורואים שיש תחנת אוטובוס ישר מחוץ לבית של מישהו? כאילו, הבני-זונות אפילו לא יוצאים מהלובי של הבניין והופ, הם בתחנה? אז אומנם אני לא כזאת, אבל יש תחנה במרחק של שתי דקות הליכה ממני, שזה גם בונוס לכשעצמו. הגעתי לתחנה, עליתי על האוטובוס (אני ממש חייבת לתקן את הרבקו, כל הנסיעות שלי בלעדיו כבר הופכות לעלות משל עצמן), נפגשתי עם סתו בארומה והזמנו לנו כריך סלמון (מעולה! מומלץ בחום, סלמון תמיד טרי ולא מלוח מדי) והתיישבנו לנו לאכול תוך כדי ריכולים - כאלה בנות אנחנו. נכון תמיד יש לכם את 'החבר ש'? כאילו, לכל חבר יש תחום מוגדר (תמיד כדאי שיהיה חבר לכל תחום בחיים: נגיד, חבר לשתות איתו וחבר לצאת איתו להרפתקאות ספונטניות, ורצוי שהם לא יהיו אותו אחד [במחשבה שנייה, אולי מאוד כדאי שהם יהיו אותו אחד]). בכל מקרה, סתו היא החברה שלי לריכולים - יש לה אופי עוקצני ושנון, מה שהופך אותה למשעשעת מאוד ומבינת עניין. מעבר לזה, היא גם הייתה שם בשבילי בתקופה של הפרידה ומאוד עזרה לי, אז אני דואגת לשמור איתה על קשר כדי שאם היא תצטרך עזרה יום אחד - אני אהיה שם בשבילה. (הערה: מתברר שלפי עדן, אני 'החבר הזה שבא ואוכל לך את כל האוכל וחופר לך ונמרח לך על כל המיטה'. כפרה על הילדה, היא מתה עליי ולא יכולה להכחיש את זה). איפה הייתי? ארומה, ריכולים, כריך סלמון. אחרי זה יצאנו לחפש עבודה (לי כבר יש אחת, אבל מה אכפת לי להתלוות אליה ואולי בדרך למצוא אחת טובה יותר?), השארנו פרטים בהרבה מקומות אבל לא מצאנו. לא נורא. אחרי זה התפצלו דרכינו ופניתי לספרייה העירונית, שם חיפשתי חומר קריאה מעניין בכל הקשור לפסיכולוגיה או קרימינולוגיה but there was none, אז החלטתי לקפוץ למרכז מבחני התיאוריה ו- בדיוק, להיבחן. אחרי 25 דקות של מבחן תיאוריה ש75% בערך מהשאלות בו היו אחת לאחת כמו באפליקציה (אם יש לכם אפליקציה, אל תטרחו לתרגל שאלות - תעברו ישר ללשונית 'מבחני תיאוריה' ותיבחנו עד שתצליחו להגיע למצב של לעבור יותר משלוש בחינות באפליקציה) ועברתי עם שתי תשובות שגויות. תותחית אני.
היה קטע נחמד בבחינה - אחרי שיצאתי, חיכיתי בקבלה לתוצאות, והמזכירה הסתכלה במחשב ואז נתנה לי חיוך חשאי קטן כזה של 'עברת, אבל לא שמעת את זה ממני', וזה נתן לי תקווה קטנה למין האנושי משום מה. בכל מקרה, קיבלתי את התוצאה, יצאתי, חיכיתי לאוטובוס, קיבלתי שיחה מעומר שבמהלכה סיכמנו שנוסעים עם כל החבורה ללאילת בחופש הגדול ונסעתי הביתה. הגעתי הביתה, אירגנתי לעצמי ארוחה בחמגשית (חמגשית: מגש אלומיניום שבו יש הפרדה כדי שרכיבי הארוחה השונים [במקרה שלהלן, שניצל, פסטה עם פרמזן ושש עגבניות שרי] לא יגעו אלו באלו) (חייבת לציין, לצד החמגשית נוספו כוס מים וארבע עוגיות קטנות, הכל היה מסודר ומאורגן יפה וזה רומם לי את המצב-רוח באופן לא-רגיל), הפעלתי פרק של האוס וצפיתי בו רבע שעה - אזי נאלצתי להתחיל להתארגן, כי עכשיו ארבע ובחמש יש לי עבודה, ואני צריכה לקחת אוטובוס שמגיע פעם ב- ולוקח לו עשרים דקות להגיע לקניון. החלפתי את השורטס הסגול למכנס ג'ינס, כי וואלק, עבודה, צריך להראות ייצוגיים ויצאתי לי. יופי טופי, הייתי בעבודה, ובדיוק היה מלצר מתלמד בגילי במסעדה שנראה בדיוק כמו הטייפ שלי. נחמד למדי, נהניתי לצחקק עם עצמי כמו סתומה על כמה שאני סתומה רק כי יש מישהו חתיך ולהפיל את הפלאפון שלי כי הוא דיבר אליי (לא מדויק, הוא נפל לי בדיוק כשהוא פנה אליי, אבל מהצד זה נראה ככה והיה דיי מצחיק, צחקתי מולו ממש חזק [זה חוקי, כי יש לי צחוק יפה, ותודו לטל ולנדב על המידע הזה] והוא חייך בנחמדות לא-מעושה בתגובה). היה משעשע, חייבת להודות. אהה שכחתי לספר! בסביבות חמש וחצי, מי הגיע למסעדה אם לא טל חברי הטוב כדי לבשר לי שהוא השיג עבודה בקניון! הילד היה מחוק לגמרי, הוא היה בלי רטלין והוא משום מה תמיד שרוט בקטע רציני אחרי עבודה וצחק כל-כך הרבה בלי סיבה, דבר שגרם לי לצחוק כמובן ולהכריח אותו להעמיד פנים שהוא מסתכל בתפריט ושוקל לקנות משהו. החלק המשעשע זה שאחרי שהוא הלך, הבוס שלי בא ושאל אותי אם זה חבר שלי - "פלוס מינוס, אני מכירה אותו.." "הוא לא נראה מאה אחוז הילד", אימרה שכמובן סימסתי לטל ושגרמה לו להיחנק מצחוק. הגעתי הביתה ברבע לשתיים עשרה (בלילה). היה יום פרודקטיבי סך-הכל, ואם יש משהו שאני אוהבת, זה ימים עמוסים ומלאי תזזית - אז איזה כיף. 
יום שני, 09.06.14: האמת שלא הרבה בכלל, למדתי קצת לבגרות בלשון (היא ביום חמישי ואני גרועה, אלוהים יודע למה אני מוגשת על 92[!!!] אם הציון הכי גבוה שלי השנה היה 87), הלכתי עם אמא להוציא דרכון אבל היו 70 איש לפנינו בתור אז וויתרנו, ואז הלכתי לעדן בסביבות חמש וחצי, והיה כיף איתה - הזמנו ג'פניקה וצחקנו המון. מה שנחמד זה שהיא יזמה שניפגש, ונחמד לראות שהיא התגעגעה אליי. חוץ מצחוקים גם יצא לנו לדבר בקטע רציני על חיים ודיאטה וכל זה, וזאת הייתה שיחה טובה שבמהלכה גם שפכתי לא רק את דעותיי בנושא אלא גם ידע נטו, ושמתי לב שהתגעגעתי לשיחות כאלה. שיחות של דברים שחשובים באמת, על למה צריך ספורט במקום לסבול בלי מתוקים, ולמה לא כדאי לבזבז את החיים בלדאוג, והשתמשתי גם בטון המסביר שלי (מתברר שאם יש לך קול יפה, אז אוטומטית יש לך קול לכל דבר - קול להסברים, קול לפלרטוטים, קול להרגעה, קול לציניות, וכולי וכולי) ובאמת היה כיף איתה.
יום שלישי, 10.06.14: נפגשתי עם עומר (לא הבן, הבת, סתם מישהי מהכיתה), סתו ויעליקה לארוחת בוקר. הגעתי וחיבקתי את יעל ושחררתי והיא לא וזה היה נחמד, לראות שהיא מתגעגעת אליי, ואז הזמנו שתי ארוחות בוקר זוגיות בקפהקפה והאמת שזה היה מאוד טעים ומשביע. בערך באמצע הארוחה, בין הצחוקים ללחמנייה עם ממרח טונה, התחיל להתנגן השיר Major Tom, וזה שיר שאוטומטית מתקשר לי לנדב אז פשוט איבדתי ריכוז והפסקתי לאכול, ואז יעל צחקה ואמרה "סבטי בוכה פה" (לא בכיתי), אז צחקתי והמשכתי הלאה בחיי. אבל זה עדיין היה מוזר. מיוחד ומוזר. בכל מקרה, אחרי שסיימנו לאכול הלכנו לפול-אנד-בר וקניתי שם שמלה צמודה ב-100 שקל, ולא רק שקניתי אלא גם הסתובבתי איתה בקניון (זה ראוי לציון, כי אני אף-פעם לא לובשת שמלות אלא רק קונה אותן) ויעל השביעה אותי ללכת איתה גם בשבת להופעה. הסכמתי רק כי היא נראית טוב עם סניקרס. 
יום רביעי, 11.06.14: קמתי בבוקר, התארגנתי יפה-יפה לבצפר ונסעתי. בדרך מסרתי בדיקת שתן, ואז הלכתי מהמכבי לבית-ספר. עובדה נחמדה עליי, אני שומעת מוזיקה כמעט תמיד, ואם אין ברדיוס של 70 מטר ממני אנשים - אני אשיר בקול. בכל-מקרה, הלכתי לי לבית-ספר ווידאתי שאין אף-אחד, אז מה עשיתי? נכון, שרתי בקול. ועם זיופים. פתאום לידי מגיח ילד מהכיתה שלי על אופניים, מחייך לעצמו כי הוא שמע אותי, ומסתכל עליי בשעשוע. כמובן שצחקתי מזה כמה דקות רצוף, ואחרי זה חזרתי לשיר. Needless to say, כשהגעתי לכיתה הוא דאג לברך אותי ב"הופההה תראו את זאתי מזמרת ברחוב." משעשע.
אחרי זה התיישבתי ותומר (אחלה ילד ובן-כיתתי, הו הו המילים הגבוהות שלי) בא והודיע לי "אני מזיע ולא אכפת לך מזה" ונתן לי חיבוק - היה נחמד לראות שהילד התגעגע אליי, אפילו ברמת המינימום. שעתיים תגבור לשון, היה מטריף, מתברר שהמורה שלי טעתה לי בציון במתכונת ונתנה לי 87 במקום 82, מה שאומר שהציון הגשה שלי היה אמור להיות בסביבות ה83 ולא 92 כמו שהיא נתנה לי. אחרי זה ארוחת-בוקר עם ליאורה, המורה שלי למורחב שסיימנו השנה, והיה כמה קטעים ממש נחמדים עם טל: נגיד זה שישבתי והוא אמר לי 'קומי', ואז ישב במקומי וגרר אותי לשבת עליו פעמיים; זה שביקשתי ממנו שיביא לי קוראסון והוא חיפש אחד מובחר ואז הגיש לי אותו אחר-כבוד; או זה שהוא מלמל 'אני אוהב אותך' בזמן שהוא אכל. זה היה דיי חמוד ומקסים, ובאמת שהילד הזה מראה לי שהוא אוהב אותי בכל-כך הרבה דרכים שזה נהדר (להזכירכם זה החבר הכי טוב שלי, לא החבר שלי). אחרי זה הוצאתי דרכון (יצאה לי תמונת פספורט ממש יפה, יש!) ואז בית.
יום חמישי, 12.06.14: בגרות בלשון. הלך דיי טוב האמת, לגמרי מצדיק את ההגשה על 92 של-א מגיע לי. היה לנו בוחן מקסים האמת, ממש הייתי רוצה אותו בתור סבא. היה קטע שהוא כתב על הלוח הוראות כלליות לגבי הבחינה ("לכתוב בעט כחולה", "נשארה עוד 1/2 שעה" וכדומה) ואז כתב "אני לא יודע כלום!", וכתב 'אני-נושא', 'לא יודע-נשוא', 'כלום-מושא ישיר', וזה היה נחמד נורא בעיני. יצאתי מהבגרות, בדקתי תשובות, הכל יופי-טופי, אחרי זה נפגשתי עם עדן. בהתחלה הייתה אווירה קצת מוזרה, בעיקר באשמתי, אבל אחרי הלכנו לבית-ספר היסודי שלי והתחלנו להתגלש ולעשות צחוקים על המתקנים, והיה ממש כיף ותיקון כזה לאווירה הקודמת. היה קטע שישבנו מחוץ לשער, שתי ילדות מוזרות-מצחקקות-וסתורות-שיער, היא מדברת על פודלים ואני הולכת יחפה, ומישהו לידנו עבר עם שקית ביסלי, מה שכמובן גרם לה להגיב בחוסר טאקט של "למה לכולם יש אוכלל אני רעבה", ואז הנער הביא לנו את השקית וזה היה מגניב. שתינו אכלנו ממנה שלוש ביסלים בערך, כי חשדנו ש'מה אם זה מורעל?!' למרות שהוא אכל את אותם ביסלי מולנו ושנייה לפני. ניחא. מיד לאחר הפגישה הסופר-דופר-מגניבה עם עדן, קפצתי לאורתופד שהיה חביב ומקצועי והנה זהו סופו של היום. אה לא, אחרי זה היה ב-10 בלילה המשחק הראשון של מונדיאל בו היה גול עצמי, לעזאזל זה מביך קצת לברזיל, אבל היה משחק יפה.
יום שישי, 13.06.14: מצעד הגאווה!
קמתי בשישי בבוקר אחרי שינה של שש שעות, מאופסת בערך כמו חולה סכיזופרניה. באמת היה לי חוסר הבנה מטורף של "מה. היום שבת. אין לי כלום היום. מה. מה מה מה." ואז התארגנתי במשך שעה (לבשתי גופיה משוחררת שאני אף פעם לא לובשת, זה נראה דווקא טוב), יצאתי, פגשתי את יעל ועומר (אותה העומר מיום שלישי) בתחנת אוטובוס, התחבקתי עם יעל חצי שעה ו- הופ עלינו לאוטובוס. הייתה נסיעה מצחיקה ברמות, ישבתי ליד יעל ועשינו צחוקים וקולות מוזרים ופשוט היינו אנחנו, והתגעגעתי לזה. היה קטע הזוי במיוחד שהיא סיפרה לי על הסרט "המספר 23", עם ג'ים קארי עם מישהו שכותב ספר ומפתח אובססייה מטורפת למספר 23 ורואה אותו בכל מקום - באותה רגע הסתכלתי על השעון שבקדמת האוטובוס והיה רשום 23 מעלות, וזה היה מטורף בקטע מגניב. אחרי זה מצעד הגאווה, הסתובבנו קצת בהפנינג הזה, קיבלנו מניפות מרנואר ואז הלאה להליכה עצמה במצעד - היה כיף ממש, הייתה הרגשה שאני לא יכולה להסביר. אתה הולך במצעד, מוקף באלפי אנשים שאין לך מושג מה הנטייה המינית שלהם, אבל אתה יכול להיות בטוח בשני דברים: א'. אף-אחד במקום הזה לא נמשך אליך; ו- ב'. אף-אחד במקום הזה לא שופט אותך. אף-פעם לא הרגשתי ככה, וזה ממש עודד את הגישה שלי לגבי העולם והחיים בכדור-הארץ הזה. זה באמת, בשיא הרצינות, שינה משהו בפרספקטיבה שלי - לא בנוגע להומואים או משהו כזה, תמיד תמכתי ותמיד אתמוך בהם, אבל בנוגע לאנשים בכלל. רק בשביל זה היה שווה ללכת. בשביל זה, ובשביל ללכת עם ביקיני וסניקרס על הטיילת ולצחוק ולצרוח עם יעל. היה קטע נחמד ששני נערים בלי חולצה באו אליי, שאלו איתי אם אפשר להצטלם איתי, הצטלמו והלכו. לא יודעת למה זה היה נחמד, אבל ניחא. אחר-כך קפצנו כל הרביעייה לים, ואני ויעל נכנס וצחקנו כל-כך הרבה שזה מדהים. משום מה, אם אני ויעל בתוך המים יש לנו נטייה לצחוק ולצרוח פי 8 מהנורמה, ואחרי חצי-שעה של קולות שנשמעים כמה פרה יולדת, היה איש ששחה לידנו ופשוט צרח אלינו בתגובה, מה שהוביל לזה שאוטומטית שלושתנו התחלנו לצחוק כמו מטומטמים באמצע הים. זה היה מגניב רצח. ואם אני לא טועה, בשישי בערב גם היה את המשחק הנפלא של ספרד-הולנד, מי היה מאמין שהבני-זונות יגיעו ל5-1??? תותחים. תמיד ידעתי שיש סיבה לזה שאני אוהבת את הולנד.
יום שבת, 14.06.14:
הייתה הופעה ממש נחמדה, אין לי כוח לחפור על זה יותר מדי.
מצטערת שכתבתי היום במקום בשבת כהרגלי!
סך-הכל היה שבוע נחמד מאוד. נתראה בשבת.
שלכם, סבטי. 
| |
לדף הבא
דפים:
|