הבלוג של סבטי

מה נישמע קוראים יקרים שלי?
מראשון בבוקר ועד לפני כשעה הייתי באילת עם החבורה.
נדקרתי מקיפוד ים (פעמיים), קניתי שרוואל ושרשראות וצמידי רגל מקסימים, נפלתי על התחת בהחלקה-על-הקרח, שרדתי את הנייטמר - זה בתמצות. היה נהדר! חוויה אחר חוויה אחר חוויה, גם כל הריבים בסוף נשכחו כשכולנו היינו בדרך הביתה, עייפים אך עייפים.

אפרט על הדברים החשובים יותר:
* ביקרתי עם גבי, עומר וטל במסעדת קאסו-דה-ברזיל והזמנו את העסקית של אכול-כפי-יכולתך (החלטתי לבוא רק כדי להסב גאווה לאבא שלי). 11 סוגי בשר שונים שמועמסים על הצלחות שלנו במשך 3 שעות עד שכולנו התפצוננו. המסעדה מדהימה ומומצלת בחום - השירות הוא השירות הכי טוב שקיבלתי בחיי (המלצרים היו מהירים, לא הציקו בזמן שאכלנו ולא שפטו שביקשתי עוד לחם בזמן שאכלתי סטייק אנטריקוט עם הידיים, מכוסה ברוטב צ'ילי); הבשר מעולה (סטייק האנטריקוט היה כמו אורגזמה, לא צוחקת), האווירה כיפית, העיצוב מעולה, המחירים הגיוניים והכי חשוב - you're getting your moneys' worth.
* באותו ערב, הלכתי לים לבד במטרה לפגוש את עדן, ליבי ודרור. לא מצאתי אותם, וכבר השתגעתי מרוב רצון להיכנס למים, אז מצאתי לי חלקה מבודדת וביליתי שם לבד לגמרי כעשרים דקות שקטות במים צלולים ונקיים. אחרי זה חזרתי לאכסנייה דרך הטיילת, אבל לקראת סוף הטיילת נתקלתי באדם שניגן בקמנצ'ה (ככה לדעתי קוראים לכלי הזה), זה נשמע כמו כינור הודי. הצלילים היו כל-כך ממכרים שפשוט נשארתי ישובה על ספסל לידו במשך כשעה תמימה, מקשיבה למוזיקה (היה קטע יפה שבו נער קצת יותר מבוגר ממני בא עם תיק תרמילים, לחץ לנגן את היד בסגנון "מה קורה גבר?" נשכב על הספסל והתחיל לקרוא ספר, מקשיב גם הוא למוזיקה. מעניין איזה חיים יש לו).
* בהמשך, אחרי שדפקנו לילה לבן (שכן זה היה הלילה האחרון שלנו באילת), יצאנו אני, דרורי, עומר וגבי לים בפעם האחרונה כדי לראות את הזריחה. בהתחלה היה קפוא, אבל התרגלנו דיי מהר, והנוף של ההרים בירדן יחד עם המים הצלולים (אשכרה רואים את החול והאלמוגים והדגים ששחו) והשמיים הצבועים בצבעי פסטל היה ממכר. היה רגע יפהפה בו הצבע של המים התכולים התערבב עם הסגלגל-ורדרד של השמיים. וואו.
הרגע נהרס קצת אחרי כשלהקת דגים שחורים קטנים (כ50 מהם) החלה לקפוץ על המים לכיווני.
כן.



ועכשיו התייחסות לכותרת המסקרנת!
תמיד הרגשתי שביני ובין טל יש מעין, איך נגיד, חשמל. המתח מיני כזה שתמיד נמצא שם, שמורגש בכל מילה קטנה ושמתעצם בכל מבט שארוך יותר מ-3 שניות, מכירים? אז ככה. נכון שאנחנו חברים הכי טובים וזה אמור להיות הכי אפלטוני ביקום... בקיצור זה לא. 
וזה מורגש לא רק בין שנינו אלא גם בין אחרים שמסתכלים עלינו (מתברר).
המצב נעשה מחרפן למדי בזמן האחרון, כי, איך נגיד? אני רווקה והחברה שלו היא במקרה גם החברה הכי טובה שלי, אז חוץ מלהילחם בצורך לנשק אותו בספונטניות (רק בשביל לשחרר מתחושת ה'מה אם'. רק כדי לדעת מה יכל לקרות בינינו, רק כדי לדעת איך זה יהיה להתנשק איתו, וזהו, אחרי זה מבחינתי להמשיך את החיים כאילו כלום לא קרה) אין לי מה לעשות.
אתמול יצא לי לדבר על העניין עם ליבי - היא הבינה אותי ויזמה את הדיבור על הנושא שכן היא במצב דומה לשלי (בנוגע לגבר אחר כמובן), אז בפעם הראשונה אי פעם פרקתי את התסכול שיש לי בנושא הזה בפני מישהו, ועוד מישהו שמבין. בפעם הראשונה באמת פתחתי את העניין ואמרתי דוגרי, הילד ממגנט אותי אליו ואין לי מה לעשות ואוי אלוהים זה מתסכל כל-כך. וגם אחרי שהם ייפרדו (בהנחה שהם לא יהיו מהזוגות האלו שמתחתנים עם הhigh-school-sweetheart שלהם) אין לי מה לעשות כי כאילו, הלו? הוא האקס של הBFF!
בהחלט מבאס.
בכל מקרה, כמה שעות אחרי שסיימנו את השיחה נכנסתי לחדר שלי באכסנייה ומצאתי את טל לבוש בבוקסר צמודים וחולצה שחורה מדבר עם עומר.
ומשום מה, המוח שלי לא עף. המתג החשמלי לא נדלק. לא היה שום מתח מיני. כלום. נאדה.
הייתי קצת בשוק, אבל החלטתי לחכות קצת לפני שאחלוק את התגלית המרעישה שלי עם חבריי הקרובים כדי לוודא שהחשמל באמת לא עובד ושזה לא סתם קצר או משהו.
והנה, הפלא ופלא, הלילה עובר לו והכל בסדר; והבוקר מגיע ואני רואה את עדן וטל מתנהגים זוגי בצד וזה כבר ממש פחות מפריע לי; ובנסיעה חזור ישבתי לידו באוטובוס אז ישנתי עליו.
ואם בנסיעה הלוך ישנתי עליו וחישבתי כל תנועה שלי ועל איך הוא יחשוב עליה והרגשתי צורך עז למקם את האצבעות שלי בין שלו, אז בנסיעה חזור פשוט נמרחתי עליו בנוחיות שיא ונמנמתי. ושוב, לא היה מתח. לא היה חשמל. נטו שני חברים הכי טובים שישנים אחד על השני בנסיעה של 5 שעות מאילת.
זה היה מדהים. זה כל-כך... משחרר, הדבר הזה.
ברור שהוא עדיין אותו טל ואני עדיין אוהבת אותו ועדיין צוחקת ממנו והאישיות שלו עדיין ממגנטת אותי והכל הכל הכל אותו דבר. רק המתח המיני המשגע (בין אם זה בא רק ממני או בין אם זה הדדי) והחסר פיתרון הזה - נעלם.
וככה יצא שהרגשתי ממש חופשייה ללטף לו את הזרוע ולהישען עליו בזמן שדיברנו עם החברים, וממש חופשייה לישון עליו וממש חופשייה לחבק אותו סתם פתאום (עדן לא הייתה באוטובוס מן הסתם). כי פתאום זה כבר לא 'לא בסדר'. אין פה שום בגידה תיאורטית באמון של החברה הטובה. סתם נטו שני חברים שנוח להם אחד עם השני ואין ביניהם מתח מיני מציק וזהו ודיי.
בזמן שליטפתי לו את הזרוע ליבי נתנה לי מבט מופתע של "לא אמרת לי לפני חצי שנייה שנעלם לך?" אז לקחתי אותה הצידה והסברתי לה כמה אפטלוני ומדהים זה. 
אחרי זה גם כתבתי לעומר בסמס "הכי אפלטוני ביקום!!!", אבל הוא ענה שמהצד זה עדיין נראה אותו דבר.
אבל עניתי לו שזה לא משנה מה זה נראה מהצד, כי זה פשוט כבר לא ככה.
וזה מה שחשוב.
(מעניין מה גרם לזה. סתם ככה פתאום? אני משוכנעת שהשיחה תרמה. אולי הבנתי באופן לא-מודע שנמאס לי לקוות למשהו חסר סיכוי).



דרך אגב, טל שבר לי את הפלאפון בטעות (כנראה הפיל אותו) ועכשיו הוא לא עובד. דהיינו, כל התמונות, המוזיקה, הפתקים עם הזכרונות והאמרות הנחמדות שגרמו לי לחייך מדי פעם, השיחות האישיות (במיוחד השיחה עם נדב שהיססתי למחוק) - הכל הלך קאפוט.
לא יודעת מה יותר כאב לי לאבד, אבל זה בהחלט כאב. כל-כך כאב שפשוט התחלתי לבכות באוטובוס (רק אציין ואגיד שלאט לאט אני חוזרת לעצמי ובוכה פחות ופחות ורק מדברים באמת כואבים. בנוסף, אציין שבשלב הזה של היום הייתי ערה כבר מעל 24 שעות רצוף) על כל עשרות, אם לא מאות, הזכרונות האבודים שלי.

אבל אין מה לעשות. בכיתי, התאבלתי, הגיע הזמן להמשיך הלאה (אחרי ארבע שנים של אותו מכשיר, הסבת לי גאווה חבר יקר) ולכעוס לא יעזור בכלום. לפחות הדילמה שלי נעלמה כמו גם השיחה עם נדב. רק קצת חבל לי שזה יצא בעל כורחי ואני לא זאת שבחרתי לעשות את הצעד ולמחוק אלא זה פשוט קרה. אבל ניחא. אולי ככה זה אמור להיות.

לא מאמינה שמחר כבר שישי (הולכים לקנות לי טלפון חדש. זה אומר שהמצלמה הקדמית לא תצלם באיכות של 4 פיקסל; מקש הבית יעבוד; יהיה לי צילום מסך; יהיו אפליקציות נורמליות בplay-store; הוואטסאפ לא ייסגר מעצמו כל הזמן; מקש הכיבוי והדלקה באמת יפעל בפעם הראשונה שאלחץ עליו; שאני אקבל סמסים בזמן שהם נשלחים ולא כמה חודשים טובים לאחר מכן; שאם יתקשרו אליי אז ישמעו מה אני אומרת, ואני לא אצטרך לנתק ולהתקשר אליהם; וכולי וכולי. הפלאפון הזה כנראה היה נשבר בנפילה הבאה במילא, במקרה יצא שלא אני שברתי אותו), ואז שבת אותה כנראה אבלה בלסדר את החדר ובלהוריד שירים לפלאפון, ואז בראשון תור לרופא שיניים וזהו.
לומדים.
פאקינג י"ב.
שוב נכנסת לתיכון רווקה, שוב נכנסת לתיכון עם ה4 קילו המיותרים, שוב נכנסת לתיכון עם גבות במצב מזעזע.
הולך להיות משגע!!!
חבל רק שמערכת השעות שלי אורגנה בידי לא אחר מאשר השטן, סראבק ערס.
אבל היי, רק 30 שעות. זה כבר משהו.



השתמשתי היום במלא סמיילונים,
תנצלו את הסופ"ש האחרון של החופש כמו שצריך (הייתי נפגשת עם חבריי אלמלא היינו רוצים לחנוק אחד את השני מרוב זמן שבילינו ביחד) (איך מכירים חברים חדשים?) ותאכלו משהו טעים בבוקר.
שלכם, סבטי.