הדמעות שירדו במשך שמונה עשרה יום לא הפכו אלא לשלולית יבשה.
והלב שהחזיק , שלא עצר , לא ויתר, הפך לזכוכית שבורה.
הדמעות, הכאב, והלב, אוי הלב.
ועכשיו לך תגיד לילד שהולך לישון שיהיה רגוע,
שאין מפלצות מתחת למיטה, כשאתה באמת יודע שאין שם, אבל בחוץ...
בחוץ ילד, יש מפלצות אדם חסרי צלם אנוש ששונאים אותנו ולא יפסיקו לשנוא עד שלא נתקיים עוד.
שמתגאות במעשים האלו ושמחות לאידנו בלי להסתיר.
אבל לא.
מה נעשה אנחנו?
בכי נשמע מאחד החלונות, קול שירה עולה מהרחוב. לימוד לזכרם נקבע לערב.
וששואלים -מה עושים?
נענים- מקווים.
-למה מקווים?
ואז, עם שפך הדמעות , עם הקול החנוק, עם השוק בפרצוף,
נשמע את התשובה הכי נכונה, הכי אמיתית והכי לא טובה.
-מקווים.. שלא נצטרך עוד מקרה בשביל להעיר את המדינה.
ואני אומרת למה? למה צריך שמישהו יהרג, ירצח, ישחט, ישוסף, או ידקר, רק בשביל שנתאחד??
שנתאחד, אבל נתאחד מול עצמנו. מול עצמנו ולא מול האויב. נהיה ביחד, נתמוך ונחזק. נחבק את המשפחות.
אבל למה זה נועד אם יומיים אחר כך כולם שוכחים?
אם הממשלה לא מראה שבנו אסור לגעת, ושגם אם יתפסו החוטפים, הם לא ישוחררו עוד שנה, כי לא תהיה עסקת שבויים. כי לא יהיו שבויים.
אבל לא, לנו יש ממשלה של פחדנים.
כי כלום לא קרה אם נשרף מפעל בשדרות. הרי אף אחד לא נפגע ואין הרוגים, אז בשביל מה צריך עכשיו בלאגן? הרי כל עוד הקסאמים לא פוגעים באנשים הם לא מפריעים לנו נכון??
חברי ממשלה יקרים. תתעוררו. בבקשה תמנעו את הפעם הבאה.
כי זה לא אשמת הטרמפיסטים, ולא אשמת המוקדנים, זה לא אשמת המתנחלים ולא אשמת אף אחד.
אף אחד. חוץ ממכם. ממכם שלא מנעתם אתזה מההתחלה, נתתם למשפחת פוגל להשחט. לשלי דדון להרצח ולעוד המוני אנשים.
הראתם לחמאס שאין דבר רע בפיגועים.
כי הרוצח ילך לכלא, ושם? יהיה לו יותר טוב מבכל מקום אחר. ואז, אחרי שנה וחצי או שנתיים, הוא יחזור הביתה כי גם חטוף שלנו חוזר.
תפסיקו את זה!! תראו לנו מה אנחנו שווים!! אל תפחדו, אין ממי לפחד.
מהחמאס? מאובמה?
אנחנו מדינה ריבונית!! אל תתנו לאחרים להחליט בשבילנו!!
תסיימו עם זה כבר, כי נמאס לנו.
גלעד, אייל, נפתלי, משפחת פוגל, שלי דדון, ועוד 6 מיליון. הרצח שלכם לא היה לחינם. אנחנו מבטיחים.
(כתבה אופק סקיטל, בת 14.)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
גם לי יש דעה