נכון, אני לא פוליטיקאית

הנושא החם ההנוכחי, וגם הקודם לו עסקו במבצע צוק איתן.

בתור אחת שמאוד אוהבת לקרוא פוסטים שמשוייכים לנושא החם,

ואף יותר מזה- להשתייך אליו,

הרגשתי דיי רחוקה.

לא היה לי מה להגיד, 

אני לא מבוגרת,

וההשקפת חיים שלי מאוד קטנה כרגע.

אני לא באמת יכולה להיות פרשנית מלחמה עכשיו, כי עוד לא עברתי מלחמות ( לבנון השניה בכיתה ג' מבחינתי לא נחשב)

אני גם מהצפון,

אז אני לא יכולה לכתוב על חרדת האזעקות, הצחוקים במקלט או על היום השקט.

אז ישבתי, וחשבתי.

וחשבתי, וישבתי.

והגעתי לזה ש-

אני מהצפון. 

אני קטנה.

ואני רוצה לכתוב.

אז הנה מה שעבר עליי ב22 ימים מאז תחילת המבצע:

-מחאה שקטה בצומת גולני: אני ועוד 3 חברים ירדנו עם דגלי ישראל ושלט גדול שכתוב "עם ישראל חי" ותלינו אותו והסתובבנו בצומת.

-בן דוד שלי התגייס ( הוא בן 24) והוא כרגע ברצועת עזה

-בת מצווה לאחותי בלי חלק מהאורחים כי הם בצבא

-הפגנה בצומת גולני דרך המטה "חזקים ביחד"

-אמירת תודה לחיילים בלי קשר לכלום בתחנה מרכזית טבריה (הם חשבו שאני משוגעת)

אבל שני המקרים שהכי ריגשו אותי היו:

- הייתי בתחנה מרכזית בטבריה והתחלתי לדבר עם שתי חיילות בשביל לומר להן תודה שהן חיילות. תוך כדי זה אני גיליתי שהן מדברות באנגלית. 

התלהבתי ושאלתי אם המשפחות שלהן מהארץ והן ענו שלא, הן מבוסטון.

התלהבתי עוד יותר, זה היה גם יום אחרי ההלויה של החייל הבודד שון, שמאות השתתפו בה, והרגשתי חובה להראות להם שאנחנו פה.

אמרתי להן שכל עם ישראל מאחוריהן, שאוהבים אותן ושהן הגיבורות שלי ושלנו . רק המבט שלהן עשה לי את היום.

-ביום אחד בערב הייתה בערוץ 10 כתבה על לוחמי גבעתי והצנחנים שנלחמים בעזה .

אחד מהמפקדים שריאיינו הוא שכן שלי וחבר מאוד מאוד טוב של המשפחה שלי.

ברגע שראינו אותו כל המשפחה נכנסה לכוננות כדורגל- כולם בוואטסאפ בשביל להתעדכן עם כל מי שרואה את הכתבה, וכשרואים את אותו מפקד כולם צועקים, מוחאים כפיים ומריעים לו.

זה היה כיף, וגם סוףסוף ראינו אותו אחרי שישה שבתות מחוץ לבית . 

בקיצור, 

נכון שלא ביליתי בממד ולו פעם אחת,

או שלא הייתי בעוטף עזה לעזור עם חבילות או עסקים,

אבל כן תרמתי.

גם אם מעט,

וזה היה בדרך שלי.