נו, שוין.

אחרי שעות של בכי נגמר מאגר הדמעות. רק לפני כמה ימים היה ה30 על חבר, נער בן 19 שנפטר מסרטן, ועכשיו הנערים..

"מותר לאבא להגיד לא" (על אלוקים), "אסור להתייאש,זה מה שהם רוצים". כמה קל לאנשים להגיד את המשפטים האלה וכמה קשה ליישם.

אז כן, מותר לאבא להגיד לא, אבל כשאבא אומר לא זה כואב יותר מכל אדם אחר שאומר לא. וכמה קיוויתי שהפעם זה יהיה כן.

בימים שלא היה ברור מה עם הנערים היתה אדישות בציבור החילוני, וזה אחד הדברים שהכאיבו יותר מהכל. אם אני דתיה אז מותר לחטוף אותי? אם אני אמות זה יהיה בסדר?אני תוהה אם עכשיו כשיודעים את גורלם, אם זה משנה משו.

את מסיבת הסיום של השכבה סיימנו באמצע, לא יכולנו להמשיך אחרי ששמענו את החדשות. גם את פתיחת החופש הגדול שהייתה אמורה להיות בתנועת הנוער מחר דחינו. הכאב קשה, ואני לא יודעת איך להסביר לחניכות, מה לענות, על שאלות שגם לי אין תשובה להן.

בנתיים בעיקר כואבים.