בכותרת בחרתי דווקא מתוך התשישות המיוזעת שמזמן לי היום הקיץ הזה, מן המעבר בין החדר הממוזג בו אני מסתתרת לרבים האחרים שבבית המיושן כמעה הזה- אווריריים ופתוחים במבנם, חנוקים איכשהו בטמפרטורות ובאווירה שבתוכם.
אנחנו רחוקים ממילאה, אבל זה מניין די יפה.
אמא, סבא, אחותי. לפני הייתה פה ג' חברתי, ואילו הצטרפתי הערב לארוחת שישי בבינימינה אז גם דודיי ודודיהם שלהם.
העדפתי להישאר כאן, אומרת לעצמי שאכתוב- ואז מפחדת מצלי שלי, מספיק כדי לא להדליק את האור בבית החשוך הזה. גם לא את אורו של המסך.
של המסך הקטן, אבל, זה שהפך כמעט לאיבר שלי... זה כן. דיברתי עם חבר שלי, הוא אירח לי חברה... וגם שירבטתי כמה דברים בפתקים. אני תכף אשכתב אותם קצת תוך כדי העתקה לכאן.
נתקלתי בתמונה, בעת שיטותיי בפייסבוק. היא מתאימה מאוד לקטע שכתבתי- שם בפתקים... וגם לזה שכאן, למעלה.
אני אצרף אותה בסוף.
הדברים שאתה מוכן שלא לקבל לייק בעדם. לספוג את העדרו. את השורה הריקה, שמתחת לכל התמונות והמילים החיות. את השורה הריקה, את הלובן הצח היכן שאמורות להיות האותיות הכהות בצורתן המרובעת. את המרווח, החופשי כמעט, שהן אמורות למלא בהגדרתן הכמעט חד משמעית.
אלו דברים מעטים. נפחם עשוי להיות רב.
בשבילי אלו shareים, מילים של אחרים. המודעות הזועקות לעזרה של גרגורים(*), הפרסומים של אנונימוס וגם של גרינפיס. אלו שחשוב שאנשים יראו. לפחות חלק מאלו שחשוב שאנשים יראו. לפחות בעיניי.
לפעמים גם כמה מילים של מרסל מוסרי, אם כי היא דווקא די אהודה...
עבור אחרים, אלו שירים. ניגונים.
הם נשארים מיותמים, על פי רוב, לא תמונה ממסיבה או סטטוס קולע. גם לא אחד שמתלהם. סתם ניגון, שהתנגן להם- אולי קצת נתקע- אבל הם אוהבים אותו, ועל אף שהוא מיותם, הם גאים בו- ודווקא בשיתוף הזה הם נעשים להיות הוריו.
הדברים שנקשרים, הדברים שמאחדים- הדברים החזקים- הם לרוב לא פופולאריים. הם נחלת המעט, לא מתפזרים על פני ימים של אנשים ומתמוססים בהם אט אט...
אלו דברים מהלב- יוצאים אותו, חמים כמותו- ועבור המתמידים, השורדים, הסופגים הקבועים של השורות הריקות... הם אינם מתקררים לעולם.
החום, פשוט- בניגוד לחוקי הפיזיקה הבסיסיים- אינו נוטש אותם.
קור הוא העדרו של חום. הוא שואב אותו אליו מן הסביבה, וזהו מפל ריכוזים. שואב אותו עד לרוויה- שהיא בעצם שוויון... זה די מגוחך לחפש כזה בין בני אדם. להאמין שהעולם הזה נותן ממנו.
כנראה שהשורה הלבנה ההיא, חרף צבעה- שיצייר לכם בראש ענקי שלג ופיסות קרחונים- איננה באמת קרה. גם כשהיא מוכתמת. אפילו בשמות. ומה זה אומר, בעצם?
שהלחיצה הקטנה ההיא על העכבר, לא מספיק אנרגיה מושקעת בה.
לא די ליצורו של חום. לא של ממש.
לא כזה שיוביל לחסרונו בהעדרה, לחיים של רדיפה אחריו.
את זה יודעים אותם שורדים, סופגים... אלו שלוקחים את כל הדיו שלא נכתב כלייק, את כל האותיות, את כל השמות... ויוצרים דברים אחרים.
על חשבון אותם הלייקים. גם הם נשארים נסתרים.
ואנשי הלייקים? (לא מצאתי להם כינוי טוב יותר)
בעולם שלהם... יש טבע אחר. פועלים מנגנונים קצת שונים.
הלחיצה שם בוערת, אנרגיה מחשמלת... רציתי לכתוב משחררת. אבל כולנו יודעים שהמתווה שהיא מותירה להם- הקווים שמסרטתת לשבילם טרם מתנדפת (או שיש לומר מתגלגלת) למקום אחר- הם כלא שכולנו שומרים בו.
התמונה: 
https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10202960675630208&set=a.10201930510196716.1073741830.1003245515&type=1&theater
מיותר לציין שכל הזכויות שמורות לצלם המוכשר, שהוא בעל הפרופיל בה התפרסמה התמונה...
תנו לו לייק :)
* אם כבר בגרגורים עסקנו... תנו לייק גם להם, אולי גם איזו תרומה קטנה שהם נזקקים לה נואשות... עשו עמם קצת מהחסד שהם עושים כל יום עם העולם הזה ובריאותיו: https://www.facebook.com/girgurim.israel.cats
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סופרת דקות