365 מינוס 6

טוב אז... אני כנראה אכתוב פה גם מאוחר יותר. אבל רציתי לפרסם קטע שכתבתי לפני כמה חודשים... זה היה אחרי הרבה קריאה של מרסל מוסרי (אז כנראה שגם קצת בהשפעתה חח), ובעקבות משהו שקרה לי באותה תקופה בחיים..
המממ אולי אני אספר על זה קצת בהמשך. אולי לא. כנראה לא. נו נו, יום יוליד דברו...  
בכל מקרה, הנה זה, היישר מן תוכנת ה"פתקים" המהוללת בפלאפון שלי, ורק אחרי קריאה אחת (של החבר שלי):
בת אל אמרה שהיא יודעת. "אני יודעת," ובזה זה הסתכם. 
היא אהבה לסגור על השחפים.
במעופם מעל המים, בחורף, כשעוד היו קרים.
מודדת אותם במבטה, הייתה יורה שברים.
שברים של דברים, שברים של גברים.
כסף, עבורה, האו אינו משמעות החיים. ולאהבה (ובאהבה) אין מחיר.
היא נפרסת לפניה, משטטחת תחתיה, על המיטה לבנת הסדינים.
הם באים והם הולכים. הם צולעים כשהם גונחים.
חפיסות הטבק מפוררות הפנים. העשן אוכל את הבפנים.
"עדיף זה ולא החרב," היא אמרה.
אמרה ולא גמרה.  

המממ אגב... כבר הזכרתי אותה... אז הנה, למקרה שלא הכרתם, קישור לעמוד הפייסבוק של מרסל מוסרי: https://www.facebook.com/moseri?fref=ts
(יש לה שם דברים נחמדים)