אז אתה מוצא את עצמך שוכב במיטה

בחושך

לבד

בוכה

בוכה מגעגועים לחברה הכבר לא חברה

בוכה מהלא נודע

מפחד להתעורר בבוקר ולגלות את אחד מחברי השכבה שלמדו איתך עד לא מזמן בבית הספר, ברשימת החללים שנוספו למבצע הזה.

במבצע עופרת יצוקה כבר הספקתי לאבד בן אדם קרוב.

אני מפחד שהפעם זה קורה שוב.

הדמעות זולגות מבלי להבין למה

אולי זה מבשר על מקרה שקרה לאותו חבר שכבה.

אמנם לא הייתי קרבי וגם לא שירתתי את כל השנים שצריך.

אבל יש את הרצון ללכת ולתרום. ללכת ולעזור בשטח.

להיות עם הלוחמים. לראות שהם בסדר.

העיניים לא מצליחות להיסגר. הראש לא מצליח להירגע.

הנשימות כבדות.

החשש כבד אף יותר.

התסריט הנורא כנראה יקרה כשאתעורר ואכנס מהר לאחד מאתרי החדשוץ ואתעדכן בשמות הנופלים. החללים. הילדים שבגיל שלי. שרק התחילו את החיים. וברגע אחד הכל נקתע