המחברת

לפני שפגשתי אותו,

הייתי רוקדת באמבטיה,

מעיפה סבון על הקירות,

לא מפחדת להחליק.

כשהוא נכנס לחיים שלי,

הבנתי כמה שאני רוצה שהוא ישאר,

כשהתחלתי לחשוב על להתקלח איתו,

בקרוב אני אגלה עד כמה גרוע הוא רוקד.

כשהוא עזב,

כבר לא היה סבון על הקירות,

אבל היו דמעות.

כשנמאס לי לבכות,

האמבטיה הייתה רק שלב בדרך,

לקראת ערב שנועד להטביע כל זיכרון שנשאר ממנו, 

אין זמן לריקודים או דמעות.

אבל היה זמן לחשוב על זה שהוא השפיע,

גם על החלקים הכי פחות משמעותיים בחיים שלי,

ואפילו לא הבנתי את זה,

לפחות לא עד שמצאתי את עצמי רוקדת שוב,

ושאלתי את עצמי,

למה בכלל הפסקתי.