המחברת

יום אחד,

אני אהיה נשואה,

למישהו שלא ירצה להקשיב לי,

ואני אאבד את החשק לכתוב,

כי הוא לא יספק לי רגש ששווה מילים,

החיים שלי יהיו מלאים בכלום,

ותמונות ישנות שיגרמו לי לחייך,

וכל שנה הסיפור מאחורי התמונה יתקצר,

והשמות ימחקו מהזיכרון,

כל החלומות שהיו לי,

וכל הרשימות עם שמות של מקומות שרציתי לבקר בהם,

יאבדו משמעות,

כי החיים שלי,

כבר לא רק שלי,

החיים שלי יהיו שגרה ארוכה שמנוהלת על פי שעות,

ורצונות של אחרים,

החובות יערמו ויום ההולדת שלי יהיה הרבה פחות מרגש,

ואני שואלת,

למה זה נקרא סוף שמח,

ולמה סוף שמח תמיד חייב לכלול עוד מישהו,

למה סוף שמח לא יכול להיות,

פשוט אני אוהבת את עצמי?