המחברת

כותבת את השם שלך,

על היד שלי,

בעט שחור,

שיבלוט על העור הבהיר שלי,

בשעות המיוחדות האלה של הלילה,

מתי שכבר מתחיל להיות בהיר,

כשהציפורים מתעוררות, 

האותיות מכתימות את העור שלי.

אני קוראת אותן,

בלחש,

יש להן טעם של דבש בפה שלי.

בבוקר אני אשטוף את הדיו,

ואבכה קצת,

סבון לא יעלים,

את הגעגועים שלי אליך,

ואז אני אחייך,

עדיין טעם של דבש. 

הראתי לך איזה קעקוע אני רוצה לעשות,

ציור שחור שישאר על העור שלי לנצח.

צחקת,

"אני מכיר אותך, את לא מוכנה לסוג כזה של מחויבות".

ביקשת ממני להישאר אצלך עד הבוקר,

צחקתי,

"אני לא מוכנה לסוג כזה של מחויבות".

לפעמים אני עולה על אוטובוס אקראי ונוסעת,

לא משנה לאן.

אני אוהבת להסתכל על החיים סביבי,

להסתכל על מכונית עוצרת ברמזור כדי שהאוטובוס שלי יוכל לעבור,

ואני חושבת,

מה אם שניה אחת,

מחשבה אחת,

הייתה מספיקה כדי להחליט אם נמות או נחיה?

אנחנו סומכים על אנשים שעוברים לידנו ברחוב,

לא לשלוף אקדח ולירות בכל מה שזז.

מה נותן לי את הביטחון שהאישה שיושבת לידי,

יכולה לשלוט בעצמה?

היא נראת בסדר.

מה גרם לי לסמוך על הנהג במכונית קודם,

שהוא באמת יעצור?

אולי הוא לא ראה את האור האדום,

אולי הוא סתם משוגע,

אני סומכת עליו.

אין לי ברירה.

יכולתי למלא אוקיינוס ולהציף יבשות עם האהבה שלי אלייך, 

אתה בחרת לעלות על ההר הכי גבוה,

להסתכל על כולם טובעים. 

3:28 לפנות בוקר.

אם אתה עדיין ער כנראה שאתה בודד,

או מאוהב,

אני לא בטוחה מה מהם גרוע יותר.

אבל אתה יודע מה,

אני חושבת שאני שניהם ביחד,

ואני לא יודעת איך להתמודד עם זה.

לילה בלי שינה,

עוד פרק של הסדרה ההיא,

עוד סיגריה,

הכל טוב. 

אבל,

נכון לעכשיו,

אני מפחדת.

לא פחד של להיות לבד בחושך,

או פחד של סרט אימה,

זה פחד של להבין שאני לבד,

פחד שנספג עמוק בתוכי כשאני מבינה,

שאיבדתי מישהו,

שלעולם לא חשבתי שאצטרך לחפש לו תחליף.

והחלק הכי גרוע הוא,

אני אהיה מאוהבת ובודדה,

ואשאר ערה,

לסיים עוד קופסה,

ואת העונה של הסדרה ההיא,

עד שאני אבין,

להיות לבד זה הרבה יותר טוב,

מלהיות מאוהבת ובודדה,

באותו הזמן.