המחברת

אני רוצה להיות שיכורה,

כדי לספר לך דברים שאין לי אומץ לחשוב עליהם,

אני רוצה להתאהב גם בבנות,

אני חושבת שהעיניים שלך יותר יפות מהמקומות שאני חושבת עליך בהם,

אני לא מפחדת למות,

אני שותה המון תה ירוק בימים האחרונים,

ואני בכלל בן אדם של קפה,

אני חולמת עליך בכל יום,

אני לא רוצה להיות שיכורה,

כדי שאני אוכל לסרב כשתציע להסיע אותי הביתה,

כדי להזכיר לך שיש לך חברה,

וכדי שלא תדע שאני שונאת את חברה שלך,

אני לא מכירה אותה,

אבל אתה שלה,

וזה מספיק בשבילי,

אני רוצה להיות שיכורה,

כדי לנשק אותך בלי לחכות שאתה תעשה את זה,

וכדי שיהיה לי את האומץ לשאול אותך אם העיניים שלך יפות בשביל כולם,

או רק בשבילי. 

הראשון שנישקתי לא אהב אותי,

כי הוא לא הבין למה הבין למה הקירות של החדר שלי בבית של ההורים מספרים סיפורים,

אבל הוא היה מעריץ שלי,

והייתי תופסת אותו מדפדף במחברות ישנות שלי,

לומד להכיר אנשים שהוא לא מכיר,

כמו שאני הכרתי אותם. 

הבא שנישקתי,

הזכיר לי נס קפה של בוקר,

הוא הבין רעידות ועייפות,

והוא נתן לי אומץ לכתוב בעל פה,

אבל הוא אף פעם לא היה שם כשהתעוררתי,

האחרון שנישקתי,

ישב איתי על גגות של בתים כל הלילה,

וביחד רוקנו קופסאות של סיגריות,

ובקבוקים מזכוכית, 

ועכשיו,

אני לבד,

מרוקנת קופסאות של גפרורים, 

עד שכל מילה שכתבתי עליו תהפוך לאפר. 

אני לומדת,

שכשמשהו לא מרגיש נכון,

מתקנים אותו,

או שעוזבים אותו מאחור,

וזאת הדרך היחידה לאושר,

ואחרי שנים של להרגיש,

כאילו אני במקום הנכון, 

בזמן הלא נכון, 

אני עדיין מגדלת שורשים,

כי אני מפחדת לעזוב,

אבל זאת טעות,

להניח יסודות,

במקום שהוא לא בית. 

יום ראשון בערב,

אמא חוזרת, 

נועלת את עצמה בחדר,

ואת תשבי מחוץ לדלת במשך שעה,

תנסי להכניס את הלב שלך ברווח בין הדלת לרצפה,

ותשאירי דם על השטיח,

את לא יודעת הרבה על אמא שלך, 

את יודעת שהיא נרתעת כשנוגעים בה,

אבל את חושבת שלפעמים,

היא עדיין מרגישה אותך מושכת בשרוול שלה,

וזה בסדר,

ואת זוכרת אותה משכיבה אותך לישון,

עם כוס חלב שלא ביקשת.

את לא יודעת הרבה,

כי אמא לא סיפרה לך איך זה לגדול בבית,

שהמפלצות בו לא נמצאות רק מתחת למיטה,

הן גרות בחדר ליד,

אמא לעולם לא סיפרה לך,

לא רצתה לפגוע בך,

ציירה לך עולם מושלם.

את לא יודעת הרבה,

אבל אבא שלך קונה יין,

ואמא שלך שופכת חצי ממנו לכיור כשהיא חושבת שהוא לא מסתכל,

וכשאת שואלת אותו,

"זה משהו שהיא חייבת לעשות",

את מנסה להבין. 

יום ראשון בערב,

את מספרת לה,

עליו,

הוא מתייחס אלייך כמו אל מלכה,

את מבטיחה לה,

וקצת גם לעצמך,

היא מחבקת אותך,

ובוכה, 

היא אומרת לך שאת לא רוצה,

את כן.

יום ראשון בערב,

היא יוצאת להלוויה של סבא,

שלעולם לא שמעת עליו,

עם חיוך קטן על הפנים,

ואת לומדת שלא כל האבות,

הם כמו אבא,

ואת מבינה שלא כל הבתים השבורים,

יכולים לעבור שיפוץ,

ולפעמים הסדקים מטפסים מהיסודות,

עד התקרה,

וקורה שהשדים מצליחים להיכנס דרכם,

ואת לא תראי את זה מגיע,

את לא תהיי מוכנה,

גם היא לא הייתה. 

אני מאמינה בבחורים עם עיניים עצובות,

כאלה שנראים עייפים ממסע שאף פעם לא יצאו אליו.

אני מאמינה בבחורות שלא מרגישות שיש להן משהו להוכיח,

כאלה שכל פעם שלהן היא כמו הפעם הראשונה.

אני מאמינה באנשים שלא מרגישים בבית,

גם במקום בו הלב שלהם נמצא. 

אני מאמינה באנשים,

שמתעוררים כל בוקר,

עם סוד שהם לא מוכנים להודות בו,

אפילו מול עצמם.

אני מאמינה באלה שמנסים להתאהב באנשים הלא נכונים,

כדי שהעולם לא ידע,

את מי הם באמת רוצים לאהוב. 

אני מאמינה באנשים שאף פעם לא הרגישו,

שהם שייכים,

גם אני לא מרגישה שייכת,

אני לא יודעת מה משמעות המילה שייכות. 

אני מבינה את אלה שצועקים,

למרות שאין להם שום דבר להציע,

את אלה שמנסים,

להיות משהו בלתי אפשרי,

אני מאמינה בנו,

בכולנו. 

בכל מי שאי פעם הרגיש,

שהוא לא טוב מספיק. 

אני מאמינה בפחד מהסוג הזה,

אני מאמינה שמעידה חד פעמית,

לא הופכת אותך לבן אדם רע,

היא רק הופכת אותך לזהיר יותר,

בדיוק כמונו.

אני מאמינה בידיים שקוטפות פרחים,

בדיוק כמו שאני מאמינה בידיים ששותלות אותם. 

אני מאמינה שאנשים לומדים להיות אמיצים.

אני מאמינה שהלבבות שלנו גדולים מידי בשביל הגוף שלנו,

חלקנו לא מסוגלים להתמודד עם זה. 

אני מאמינה שהמשמעות של אהבה היא לא מה שאנחנו חושבים שהיא,

אני ואתם,

אנחנו לא אוהבים באותה הדרך,

אבל אנחנו כן. 

אני מאמינה בהכל,

ואני מאמינה שזה מספיק.