<לפרק העשירי
איזה מוזר זה שהגעתי כבר לשיתוף פרק אחד-עשר. זה פרק יחסית קצר מבחינת התוכן שלו. מקווה שיהיה בסדר, קריאה נעימה :)
פרק אחד-עשר
לחצתי על הידית להורדת המים, קולות הזרמים הדהדו
בשירותי הבנות של בית הספר, אבל לפני שהספיקו להשתתק הקאתי שוב את כל המעט שנשאר לי
בקיבה. כשהרגשתי שזהו, אני באמת לא אקיא יותר, יצאתי מהתא ושטפתי לעצמי את הפה כמה
שאפשר. ירקתי שוב ושוב אבל התחושה המזוויעה לא עזבה אותי. "אז זאת הסיבה שהיית
בבית-חולים?" שמעתי קול של נערה. הסתכלתי לאחור ולא ראיתי אף-אחד.
"מי זאת?" שאלתי.
"ג'ס." ראיתי את הבלונדינית הטבעית
יוצאת מאחד התאים, "איך לא זיהית את הקול שלי?" היא נשמעה פגועה. לא זיהיתי
אפילו את השם שלך, רציתי להגיד, אז את הקול שלך?
"אני..." התחלתי להגיד.
"את בולימית?" היא שאלה. נאנחתי, לא ידעתי אם זה צריך להרגיע אותי
שהיא חושבת ככה, או שאולי עדיף שתדע את האמת.
"לא." השבתי, "זה מההלם, המון זמן לא הייתי בחברה של כל-כך הרבה
אנשים." למעשה, מעולם לא הייתי ככה.
"הלם?" היא שאלה בהפתעה. "נו באמת... אני לא קונה את זה."
"אני רצינית." התעקשתי, "הנה תראי." נפנפתי מולה את קופסת
כדורי ההרגעה שלי. היא הושיטה את ידה ולקחה את הקופסא, קוראת מה שכתוב, 'טיפול מרגיע'.
איזה מן שם זה, טיפול מרגיע, גיחכתי לעצמי.
"זה כדורי הרגעה." היא אמרה ביהירות והחזירה אלי את הקופסא,
"גם לאמא שלי יש כאלה."
"כן, זה טיפול בהלם, מרגיע אותי." אמרתי ופתחתי את הקופסא, הרופאה
המוזרה אמרה לבלוע שני כדורים אם אני מקיאה.
"אני לא יודעת..." היא אמרה במבט חושד, "משהו פה לא נשמע לי."
"למה לא?" צחקקתי. היא תפסה בכפות ידיה את שתי כתפיי.
"קנדי, אם את מרגישה שאת שמנה אז תדעי שאת ממש לא, את יפיפייה, אוקי?"
לא הבנתי מה הבעיה שלה, מה היא רוצה ממני?
"אל תקראי לי קנדי." פלטתי. אני אפילו לא יודעת למה אמרתי את זה,
אבל באותו הרגע הדבר האחרון שרציתי שיזכירו לי זה את כינוי החיבה של קנדל.
"מה?..." היא לא הבינה, "עשיתי לך משהו?" החשד והכעס לא
ירדו לה מהפנים, הרגשתי כאילו אני רוצה לקלף לה אותם, הם ממש כיערו אותה.
"לא עשית לי כלום." אמרתי.
"היום..." ניסיתי לעצור את עצמי, אבל ברגע שאני מתחילה לדבר על משהו, אני
לא מפסיקה. זה קרה לי המון עם אנה-בל בבית-החולים. "היום הייתה הפעם הראשונה שפגשתי
אותך. לא ממש הספקת לעשות לי משהו." חייכתי חיוך מאולץ. תהיתי לעצמי אם הפרתי
אילו חוקים כלשהם, חוקים האוסרים לי לדבר על כך שאיבדתי את הזיכרון שלי עם אנשים שהכירו
את קנדל ממש מקרוב.
הבעת הכעס של הבלונדינית רק התגברה, "תגידי,
השתגעת לגמרי שם?" היא שאלה בטון נגעל.
"את בכלל לא מכירה אותי כדי לקבוע אם השתגעתי או לא." התחכמתי.
"לא מכירה אותך? אנחנו מכירות מאז גן הילדים. אני יודעת מספיק טוב שמשהו
לא בסדר איתך אם את צובעת את השיער שלך לצבע הטבעי שלו." היא אמרה ממש מהר, בקושי
נשמה. "את יודעת?" היא חייכה חיוך מזלזל, "אינגריד אמרה לי שיש משהו
לא בסדר בך, כאילו את מישהי אחרת לגמרי..." היא דיברה ודיברה, נמאס היה לי להקשיב
לה.
"אני לא קנדל." אמרתי אחרי הנאום הארוך שלה. ברקע התנגן לו צלצול
המעיד על סיום ההפסקה ועל תחילת השיעור האחרון להיום.
"את השתגעת לגמרי." היא אמרה. "אז את חולת נפש, משוגעת. זה העניין?
נכון?"
"לא, אני פשוט לא קנדל." עניתי מיד, אני לא משוגעת, חשוב היה לי להבהיר
את זה מאיזושהי סיבה. "בואי נתחיל מההתחלה." אמרתי לה והושטתי את ידי ללחיצה
אחרי שהנחתי את קופסת הכדורים על שפת הכיור. "שלום, שמי אלודי, את החודשיים האחרונים
ביליתי בבית-החולים במחלקה הקלה. נעים להכיר אותך."
"מה? מאיפה הבאת את זה?" היא התפלאה. היא קוראת לי משוגעת, ואפילו
היכרות היא לא עושה כמו שצריך.
"את צריכה להגיד איך קוראים לך." אמרתי ומתחתי את היד שהושטתי.
"אז זאת הצגה? את חושבת שיש לי זמן למשחקים עכשיו? בת כמה את, קנדל?"
זה היה נשמע כאילו היא מנסה להרגיע את עצמה.
"אני. לא. קנדל." אמרתי, חד וחלק. מה היא לא מבינה?, "ואני בת
16." והיא אמרה שהיא מכירה אותי.
"דיי תפסיקי עם זה, זה לא מצחיק."
נאנחתי באכזבה, קנדל באמת הסתובבה עם אנשים טיפשים
כאלה? הייתי רוצה לפגוש את קנדל, ולשאול אותה למה, מה זה נתן לה? "הם באמת לא
אמרו לך למה אושפזתי?" זאת הייתה שאלה שהיא לא הייתה אמורה לענות אליה, כבר ידעתי
את התשובה.
"לא," היא בכל-זאת ענתה, "אז." היא נראתה מיואשת.
"תגידי לי למה, למה אושפזת, קנדל?"
"קודם כל," הרמתי אצבע אחת, "אני לא קנדל, אז תפסיקי לקרוא לי
ככה. אני אלודי, קראי לי אלודי. אני מתכוונת, את לא רואה את השיער החום? לקנדל היה
שיער בלונדיני, לא?" לקחתי קבוצת שיערות וקירבתי אליה כדי שתראה טוב יותר.
"שנית כל," הרמתי אצבע נוספת, "דמייני לך סטודיו קטן ואת עומדת מול
קנבס שמצויר עליו ים ורפסודה."
"מה?" היא עצרה אותי.
"רפסודה, נו? סירה מאולתרת כזאת מכמה קרשים שמחוברים זה לזה... הרפסודה
נבנתה כנראה במטרה לברוח מאיזה אי בודד ואכזר." הסברתי. "אז את עומדת לך
מול הקנבס ופתאום את מגלה שאין לך מושג מי את, או איפה את. כלומר, את יודעת שזה סטודיו,
אבל את לא יודעת למה הסטודיו הזה קשור. כאילו, איך הגעת לשם בכלל?" סיפרתי לה.
פניה החווירו והיא פערה את פיה, היא באמת חשבה שהשתגעתי. "אז את צורחת לעזרה."
ובכל זאת המשכתי לספר לה, "ואז בום!" היא קפצה בבהלה, "שחור! את מאבדת
הכרה וקמה אחר-כך בבית-החולים, כשאת עדיין לא יודעת מי את. אומרים לך שאת איזו נערה
בשם קנדל וויליי, ואין לך שמץ של מושג על מה הם מדברים."
"את משוגעת." היא אמרה מיד.
"אם הייתי משוגעת הם לא היו משחררים אותי." פלטתי צחקוק יהיר.
"החברה הכי טובה שלי השתגעה." היא מלמלה לעצמה, "מה אני אמורה
לעשות עכשיו? לספר למישהו? מה?" מי שנראתה מבנינו משוגעת באותו הרגע הייתה היא,
ללא ספק.
"אני אשמח אם לא תספרי
את זה לאף-אחד." היה לי הצורך לבקש.
"שאת משוגעת?"
"לא!" צעקתי, היא
נבהלה. "שאיבדתי את הזיכרון. אל תספרי לאף-אחד שאיבדתי את הזיכרון, זה יפגע בהם."
"איבדת את הזיכרון?" היא שאלה בבלבול. לא דמיינתי לעצמי שאדם יכול
להמיר את מצב-הרוח שלו כל-כך מהר.
"על מה היה הסיפור שסיפרתי לך עכשיו?" כבר התייאשתי ממנה, באמת.
"אני לא ממש הקשבתי, את נשמעת כאילו את מוציאה רק שטויות מהפה בערך מאז
שהשיחה הזאת התחילה."
"תודה רבה." שילבתי ידיים בכעס, אבל לא באמת חשתי שאני כועסת עליה.
יותר ריחמתי עליה. השכל שלה לא היה מי-יודע-מה.
"אז איבדת את הזיכרון.. איך זה אפשרי בכלל? איך את יודעת לדבר?" היא
התחילה לשאול שאלות שוב. הרגשתי כאילו השיחה הזאת תימשך הרבה אחרי שיום הלימודים יסתיים.
"כמו שחולי אמנזיה יודעים לדבר." אמרתי.
"את חולה באמנזיה?"
"לא."
"אז איך..." היא התחילה לשאול, אבל נראה שהיא נזכרה במשהו,
"דודה שלי גם איבדה את הזיכרון." היא הצהירה. "היא הייתה חולה באלצהיימר.
היא מתה מזה." פניה החלו להיות מודאגות, "את עומדת למות?"
"אני גם לא חולה באלצהיימר." שללתי ישר את מה שאמרה, "עדיין
לא יודעים מה זה, הם שלחו אותי לרופא פרטי. שבוע הבא אני אפגוש אותו."
"אה." היא אמרה, "הבנתי." סוף-סוף, חשבתי לעצמי.
"או שאת באמת משוגעת." אוי נו. "או שאת דוברת אמת. אני אשתדל להאמין
למה שאת אומרת." יופי, כי זה מה שאני צריכה בחיים.
"ואל תספרי לאף-אחד." ביקשתי שוב.
"או..אוקיי. אבל תגידי," היא הרהרה במשהו, "את באמת לא
זוכרת אותי? זיכרונות, שמות, כלום?" עיניה נפערו באימה, "זה כאילו קנדל..."
היא התקשתה לבטא את המילה, "מתה." עכשיו נפל לה האסימון.
אז זה היה הפרק ~
שיהיה שבוע טוב ♥ ואם אתם רואים טעות כלשהי תגידו, תודה :)
<לפרק העשירי||לפרק 12>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
