<לפרק 11
הנה לכם הפרק :) קריאה נעימה!
פרק שניים-עשר
עצמתי את עיניי ממש חזק, חזק כל-כך שהרגשתי שהן
עוד מעט יקרעו. חזק כל-כך עד שהתחילו לכאוב, עד שראיתי כתמים צבעוניים מתוך החושך.
ספרתי כעשר שניות ופקחתי את העיניים במהירות. החושך לאט-לאט התפזר וחזרתי לראות את
האור המסנוור. ראיתי מולי את שולחן הכתיבה שלי, עם המחשב שמונח על ההרחבה של השולחן.
ראיתי את הדלת לחדר הארונות העצום של קנדל, וראיתי גם את הדלת לשירותים הפרטיים שלה.
ראיתי את החדר של קנדל.
הצטערתי. זה לא מה שרציתי לראות, קיוויתי שכשאפקח
את עיניי אהיה שוב בבית-החולים, כשאנה-בל נוחרת בפינה שליד הדלת.
כמה שאני מותשת, חשבתי. וזה היה עוד רק יום אחד.
כל מה שלמדתי היום בשיעורים בבית-הספר כבר ידעתי, לכן הייתה תחושה של בזבוז מיותר של
זמן. מה שלא ידעתי והיה הגורם לכך שאני עייפה כל-כך, היה שמות האנשים, מערכת השעות
והכיוונים. יותר מידי שמות הגיעו לאוזניים שלי, אני לא יודעת איך אצליח לזכור את הכול.
זה עושה לי כאב ראש. פחדתי גם שמרוב שאזכור שמות חדשים, אשכח את הישנים, את אלו מבית-החולים.
מסיבה לא ברורה לא רציתי לשכוח דבר משם.
קמתי מהמיטה והתחלתי לחפש במגירות דפדפת. מצאתי
מגירה שלמה של כל סוגי הדפדפות - נראה שהן היו שם שנים, קנדל לא נגעה במגירה הזאת אפילו.
הוצאתי דפדפת שורות פשוטה בגודל רגיל ולקחתי עיפרון מהתיק שלי. "את מי אני מכירה?"
שאלתי את עצמי בקול.
התחלתי בחדר הראשון שלי בבית החולים, חדר 62 במחלקה
לחולים במצב קשה. "אנה-בל." לא זכרתי את שם המשפחה שלה. "וויולט קיפר
המלאכית." תהיתי מה הוא שמו של אחיה, הייתי רוצה לראות אותו שוב. נזכרתי בפתק
שהשארתי לו, 'תשמור עליה,' היה כתוב. מעניין מה הוא חושב על זה, אם הוא בכלל שם לב.
"המתפוררת." לא הצלחתי לזכור את שמה, לא משנה כמה ניסיתי, פשוט לא הצלחתי.
הייתה עוד אחת, אבל אני לא זוכרת אפילו איך היא נראית, רק שגם היא עברה איתי אחר-כך
למחלקה הקלה, ושהיא הייתה כל היום בטלפון. כתבתי אותה בסוגריים.
מהחדר יצאתי החוצה אל המסדרון, נזכרתי במייק. גם
למייק השארתי מכתב, חשבתי, מעניין אם מר הולדינג הביא לו אותו. הוספתי גם את מר הולדינג,
"בוב הולדינג הפסיכולוג." כתבתי.
משם נזכרתי בחברה הכי טובה של אנה-בל, האחות ההיא.
"מריה." משום מה דווקא את השם הזה כן הצלחתי לזכור. את הבנות שהיו איתי בחדר
מהמחלקה הקלה לא זכרתי, אפילו לא ניסיתי לזכור אותן, מה שזכרתי היה רק שהן היו רכלניות
לא קטנות. אחר-כך כמובן הוספתי את אמא ואת דנה.
סגרתי את הרשימה בקו, ומתחתיו התחלתי רשימה אחרת.
"אינגריד." כתבתי, "החברה הכי טובה של קנדל." הוספתי גם את מייקל
הזייפן, את בת'אני הביישנית, והבלונדינית הטבעית שאני כל הזמן שוכחת את שמה. החלטתי
לא לכתוב את הנער המוזר שנכנס למכונית של אמא שלי אתמול. גם את הבלונדיני מהתמונה לא
כתבתי. אבל אמרתי לעצמי שאני אשאל את אינגריד עליו מחר.
"כמה אנשים..." מלמלתי. יותר מידי בשביל
יום אחד. אין לזה סוף!
כמה שמחתי כשאימא חיכתה לי היום בסוף הלימודים בשער
של בית-הספר. היה נחמד לראות פנים שהן מוכרות יותר מהאחרות. גם חששתי מנסיעה עם אינגריד
הביתה, היא זרה לי. פחדתי שהיא תיקח אותי למקומות שמעולם לא העליתי בדמיוני. שם נפגוש
בחברים נוספים של קנדל וכל מה שארצה לעשות יהיה להקיא במקום. אמא שאלה אותי במכונית
על היום שלי. "עמוס." אמרתי לה. "יותר מידי אנשים שחושבים שהם מכירים
אותי."
"את לא זוכרת אפילו אחד מהם?" היא שאלה.
"לא." עניתי חד-משמעית. "דרך-אגב,
למה הם לא יודעים?"
"כי הם לא צריכים."
"אתם לא יכולים גם לקבוע מה אנשים צריכים
לדעת עלי ומה לא." אמרתי בטון מתבכיין. ראיתי שהיא נפגעה קצת. היא גם רצתה להשיב,
אבל נאנחה והתעלמה מהערה שלי. כל הנסיעה אחר-כך הייתה שקטה. והדרך הייתה קצרה ממה שחשבתי
שהיא תהיה.
כשנכנסנו לדירה היא אמרה משפט אחד לגבי ארוחת הערב,
"בשעה שש את כאן." ואז הלכה לחדר השינה שלה.
תהיתי אם עלי להתנצל על מה שאמרתי. "היא תתמודד."
מלמלתי וטרקתי מאחוריי את דלת החדר שלי.
כל האירועים האלו רצו לי בראש שוב ושוב עכשיו, כשאני
מכניסה את רשימת השמות למגירת הדפדפות. רציתי לקרוא ספר, לא היה לי משנה איזה, העיקר
להסיח את הדעת מהכול. העברתי מבט ממושך לאורך הספרייה הקטנה שתלויה כמו כוורת מעל השולחן.
לא היה שם דבר מלבד מחברות, ספרי לימוד וספרי אמנות. ניסיתי לעבור ספר-ספר, לוודא שלא
פספסתי אחד עם עלילה, כזה שלא נעזרים בו כדי ללמוד למבחן, או כזה שאי-אפשר לכתוב בו.
אבל כלום. קנדל לא אהבה לקרוא, ללא ספק. נשכבתי על הרצפה הקרה בחדר, כמה משעמם. קנדל
אדם משעמם. ברקע שמעתי את הטלפון הנייד שלי שוב רוטט. את התפעול של המכשיר הזה דווקא
כן זכרתי, הייתי מודעת לכך ששולחים לי הודעות שאני אמורה לענות עליהן, או לפחות לקרוא
אותן. אבל לא התחשק לי, כל מה שנפלא בדבר הזה, זה שאת לא חייבת לענות, את לא חייבת
אפילו לקרוא או להקשיב למה שאומרים לך. ההודעה פשוט מונחת שם, ואת יכולה להחליט עם
עצמך מה לעשות בה. אז החלטתי להתעלם.
בארוחת הערב שרר שקט מביך, דנה ניסתה כל הזמן לפתח
שיחה, אבל כל אחת מאתנו ענתה תשובה של מילה אחת. דנה לא הבינה מה לא בסדר, עטתה מבט
מבולבל ולבסוף החליטה להיות בשקט גם היא. קולות פיצוחים ובליעה נשמעו כמו מקהלה, גם
מזלגות וסכינים שנותנים מכות זעירות בצלחות הזכוכית הצטרפו למופע. ברד חזק נקש בחלון,
זה נשמע כאילו יהיה כואב להיות בחוץ עכשיו. מתאים לאווירה, חשבתי. דנה סיימה לאכול
בינתיים, לקחה את הצלחת שלה מהשולחן וכמו הרגל זרקה אותה לכיור. חיכיתי לקול ניפוץ
כלשהו, אבל הצלחת נחתה בשלום, אל דאגה. מיד אחר-כך היא נכנסה לחדר שלה דרך אחת הדלתות
במסדרון ונשארה שם.
"את שונאת אותי?" שאלתי את אמא.
"לא, אין לי סיבה לשנוא אותך." היא
ענתה. כמעט דמיינתי אותה ממשיכה: 'אני לא מכירה אותך מספיק כדי לשנוא אותך.'
"נראה שנפגעת ממה שאמרתי."
"קצת. בסך-הכול רציתי לטובך." היא אמרה,
"את יודעת שבתור אמא שלך, אני כן אמורה לקבוע לך דברים מהסוג הזה." היא אמרה
בטון שמנסה להזכיר לי. היו לה משקפיים כאלה, שלא ראיתי מקודם, העיניים שלה הסתכלו אלי
מעל למשקפיים שנחו לה על האף.
"אני לא חושבת שזה כלול בחבילה," אמרתי,
"החברים של קנדל לא קשורים אלייך, ואם קרה לה משהו, הם צריכים לדעת עליו."
"קנדל?" היא נראתה מבולבלת, "למה דיברת על עצמך בגוף שלישי?"
היא מצמצה פעמיים, כאילו אור בוהק חדר לה עכשיו לעיניים.
קמתי ממקומי, לא רציתי עכשיו להתווכח. התקרבתי אל
הכיור וזרקתי לתוכו את הצלחת, כמו דנה. הצלחת נחתה בשלום, שוב. הלכתי לחדר שלי ונעלתי
את הדלת.
נכנסתי להתקלח וחפפתי את השיער חזק, ממש קילפתי
לעצמי את הקרקפת עם הציפורניים. הרגשתי שככל שאחפוף חזק יותר, כל היום הזה יישטף ממני
טוב יותר. ראיתי שהשיער שלי מוציא קצת מהצבע החום שלו, פחדתי שהבלונד, למרות שהוא לא
טבעי, יחליט לחזור פתאום על דעת עצמו. כמו קנדל, שתמיד שבה אל תוך מחשבותיי בלי בושה.
אני שונאת אותה מבלי להכיר אותה אפילו. היא הרסה הכול, הכול! לעולם לא אוכל לחיות עכשיו
כמו שארצה, תמיד יקראו לי קנדל, תמיד ישייכו אותי לאישיות אחרת. הרגשתי כלואה, כלואה
בתוך גופי, בתוך הזיכרונות והמחשבות של אנשים אחרים. פחדתי שמרוב שיזכירו לי מי הייתי
לפני אותו היום בסטודיו, אני אשתכנע ואחזור להיות קנדל, וכך אאבד את עצמי האמתי. לעולם
לא אהיה מאושרת כמו שיכולתי להיות אילו הייתי נולדת כאלודי.
זהו~
מקווה שהוא בסדר ^^
ואוו עוד שבועיים ה-חופש!
אחרי שתהיה בגרות אחרונה השנה, יהיו לי 17 ימים עד שאני אטוס לחו"ל. אני מנסה לחשוב על איך אני אעלה את הסיפור כשלא יהיה לי את המחשב.
נראה לי שאני אעלה מהטלפון, כי את הטקסט של הסיפור אני שומרת ב"ליטליפט", ואני אערוך את הפרקים ב-17 ימים האלו שלא יהיה לי מה לעשות בהם. אני מקווה גם לסיים את הסיפור בזמן הזה ;)
שיהיה שבוע טוב ♥
< לפרק 11||לפרק 13>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
