<לפרק 12
היי לכם :)
שבוע אחרון! אתם מאמינים? סוף-סוף!
את פרק 13 לקח לי הרבה זמן לכתוב. חוץ מזה שהוא יחסית ארוך לאחרים, ערכתי אותו מאות פעמים מהסיבה שפחדתי לתת רמזים ברורים מידי. אבל עכשיו נראה שזה בסדר גמור.
קריאה נעימה ~~
פרק שלושה-עשר
צפירות מבחוץ גרמו לי למהר לעבר החלון ולראות מאיפה
הן מגיעות. אמא שלי הסתכלה עלי בהבעה מוזרה, "זאת אינגריד," היא אמרה,
"למה את פשוט עומדת ככה ובוהה?"
"אה." הנהנתי. "עם המכונית שלה?"
שאלתי אותה, אבל היא לא ענתה, אולי לא שמעה. שמתי את הילקוט על הגב. רגליי החלו לגרור
אותי לכיוון דלת הכניסה של הדירה ונעצרו כדי שאוכל להסתכל על המראה הארוכה שתלויה בצורה
מושלמת על הדלת; היום החלטתי ללבוש חצאית משובצת בגווני אדום ושחור, שמתי חולצה לבנה
מכופתרת, ז'קט שחור וגרביונים שחורים שיחממו אותי מפני הקור שבחוץ. השתעשעתי היום קצת
עם הבגדים של קנדל. אפילו שדרגתי את המראה עם שיער פזור שהשערות מקדימה תפוסות לאחור
בעזרת סיכות עם אבנים לבנות ומנצנצות. משכתי קצת למטה את החצאית ושלחתי את ידי לאחוז
בידית הדלת. רק רגע... "אמא, מה את עושה פה?" שאלתי.
"למה את מתכוונת?" היא שאלה בבלבול.
"למה את פה? אמרת שאת עובדת בבוקר, לכן אינגריד
לוקחת אותי, לא?"
"היום זה מקרה חד פעמי." היא השיבה.
גם אתמול היה מקרה חד פעמי, גם מחר יהיה חד פעמי? חשבתי לעצמי ופתחתי את הדלת לרווחה,
חדר המדרגות בירך לבוקר טוב.
"מי זאת?" החלון של מכונית צהובה וקטנה
נפתח ופניה של אינגריד התגלו. "מה, יש איזה אירוע חשוב שלא ידעתי עליו?"
היה לה טון משועשע ומתגרה.
עברתי אל הצד השני של המכונית ופתחתי את הדלת.
"למה?" שאלתי.
"התלבשת יפה." חייכה.
זו הייתה מכונית חיפושית עם מושבים קדמיים ואפשרות
להפוך את הפגוש למושבים אחוריים. בחנתי את הופעתה של אינגריד. היא הוסיפה פס כחול לשיער
שהיום אדום יותר מאתמול. "זה יפה." אמרתי והצבעתי על השיער שלה, "מה
הצבע הטבעי שלך?"
"הצבע הטבעי שלי?" אינגריד גיחכה.
"כן. מהו?"
"את צוחקת נכון?" היא נראתה קצת נבוכה.
"לא. אני רצינית." התעקשתי, למה שאצחק
על דבר שכזה, זה לא מצחיק בכלל.
"את מכירה אותי, נו?" היא חייכה חצי
חיוך, "טוק-טוק-טוק, יש שם מישהו?" היא אגרפה יד ונקשה על מצחי.
"אני לא דלת." אמרתי ביובש.
"אה, זה טוב. אני אשתמש בזה." היא הניפה
אצבע באוויר, למעלה-למטה.
"במה?" שאלתי.
"אני לא דלת." היא ציטטה, "אבל
אני קצת אפלפל את זה, שיהיה יותר מצחיק." בינתיים המכונית כבר החלה לנוע.
"אה." נאנחתי והוצאתי את האוזניות שלי
ביחד עם הנייד. אינגריד נעצה מבט מבולבל בטלפון הנייד שלי.
"אז הוא עובד?" היא שאלה.
"כן, למה לא?"
"כי את לא עונה לשום הודעה ולאף שיחה."
היא הסבירה כמעט בכעס.
"לא מתחשק לי."
"לא מתחשק לך? ואם זה יהיה דחוף? אם מישהו
ירצה לאנוס אותי?" היא אמרה תוך-כדי שהיא מרוכזת בכביש שנפרס מולנו, לפנינו הייתה
מכונית עצומה בצבע כחול כהה שנסעה מהר ככל שיכלה, "אם אני ארגיש ממש רע? מחשבות
אבדניות? איזה מן חברה הכי טובה את אם את לא עונה במצבי חירום?!"
לא היה לי שמץ על מה היא מדברת. לקחתי את האוזניות
והשקעתי אותן באוזניי. עצמתי את עיניי ולקחתי נשימה עמוקה, יום ארוך מצפה לי. מילים
על מסיבות וכסף בקול מלאכותי חדרו לאוזניי. רציתי לשמוע שירים שונים משל קנדל, הרגשתי
צורך בלהקשיב למנגינה ההיא מהמטבח של חדר האוכל בבית החולים - אני מתחילה לשכוח אותה
וזה לא מצא-חן בעיניי משום-מה.
הנסיעה המשיכה בשקט מביך, כמה שניות לפני שראיתי
את בית הספר נפרס אל מול עיניי, הבחנתי בבית-החולים חולף לידנו במהירות. הרגשתי את
הניצוץ בעיניי, רציתי לחזור לשם. זה תמיד ככה, תמיד רוצים לעזוב. וכשעוזבים - רוצים
לחזור.
"הגענו." אינגריד חייכה אלי חיוך ספק
מאולץ ספק אמתי. הסרתי את האוזניות מהאוזניים והכנסתי אותן לתא הקטן בילקוט. יצאנו
מהמכונית וסגרנו את הדלתות באותו הזמן. מסביבנו, במגרש החנייה, שמעתי כמו בקצב מתקתק
דלתות נוספות נסגרות. "מה אוכל אותך?" אינגריד שאלה אותי.
"כלום." התחלנו לצעוד בשביל אל הכניסה
של בית-הספר. "למה?"
"את פשוט נראית... לא את." היא אמרה,
מחפשת את המילים הנכונות.
"חודשיים זה לא צחוק." אמרתי לה.
הפנים שלי הפכו לאדומות ברגע שראיתי את האצבע של
מר סיד מונפת לעברי. הוא עמד בכניסה לכיתת המתמטיקה ופשוט והצביע עלי, מאוד מביך.
"את!" הוא אמר. שמעתי מספר צחקוקים. "בואי." הורה.
קמתי ממקומי ואספתי את חפציי אל הילקוט, בצורה מבולגנת,
פשוט דחסתי הכול במהירות המרבית. מר סיד כבר נעלם ואני מיהרתי לצאת בעקבותיו. הוא הוביל
אותי אל המשרד שלו והתיישב על אחד הכיסאות שעמדו בשורה ליד הדלת, מבחוץ. "מה?
למה אתה לא נכנס לחדר?" שאלתי אותו בבלבול מוחלט, איזה אדם מוזר המר סיד הזה.
"שבי לידי." הוא תפח על המושב לידו.
התיישבתי כבקשתו.
"אז..." מצאתי בלדבר עם מר סיד מחוץ
למשרדו, כשאנחנו יושבים על כיסאות ההמתנה, מאין דבר מוזר, "למה קראת לי? יש בעיות?"
"את צריכה עוד מגמה." תקף ישר.
"מר סיד, מר סיד. כבר דיברנו על זה."
"ואני דאגתי לברר את זה. לא מאשרים לך ללמוד
רק במגמה אחת." השיב ברצינות.
"אבל אני לא רוצה עוד מגמה..." מלמלתי
לעצמי, לא התכוונתי להגיד את המחשבה הזו בקול.
"אני חושב שביולוגיה או אמנות יהיו בחירות
טובות עבורך."
"אני חושבת שאתה מאוד מקורי." אמרתי
בטון כעוס. "אני אלך לבית-החולים ואסדר את זה."
"תלכי." הוא חייך בצורה מרגיזה,
"אבל עד אז תיאלצי להיות במגמה כלשהי." הכריז.
נאנחתי בכעס, לא ידעתי ממש איך להגיב לכך. למען
האמת כבר חשבתי שהוא עזב את העניין. לא הייתי מוכנה מראש למצב כזה. "אבל..."
"זה לא מעניין אותי." הצהיר.
"בהפסקת הצהריים אני רוצה שתבואי לכאן, למשרד..." הוא הצביע והניף את ידו
לעבר הדלת שלו, "ותגידי לי לאיזו מגמה את רוצה להיכנס."
רציתי לקחת את האצבע שלו ולשבור אותה, הוא, מר סיד,
כאילו נברא כדי להכעיס אותי.
אחרי השיחה הזו החלטתי שלשיעור אני כבר לא אחזור,
לא היום לפחות. התחלתי ללכת לאורך מסדרונות בית-הספר, סקרנות הובילה אותי והלכתי למקומות
שלא ראיתי לפני. בשלב כלשהו הבנתי שאין לי מושג איך לחזור לסביבה המוכרת. ניסיתי להרגיע
את עצמי וקראתי את כל השלטים התלויים על הדלתות במסדרון. כיתה י"ב השלישית, כיתת
אמנות, מדעי החברה. כמה פניות, עליות וירידות במדרגות, ואז מצאתי את עצמי ברחבה מאתמול
- בה ישבו איתי כל חבריה של קנדל. בין כל העציצים והערוגות ראיתי פינה קטנה עם כיסא
שכנראה הוצא מאחת הכיתות ומיהרתי לתפוס אותה. היה שקט מחריד ברחבה הזו, לעומת אתמול,
שהיה רועש ועמוס בתלמידים. הייתי לגמרי לבד, מכל הבחינות. זה הזכיר לי את אותו הלילה
מבית-החולים, כשהאחות ההיא העירה אותי באכזריות ודאגה לרתק אותי אחר-כך לחדר. פתאום,
כמו סערה, מחשבות וזיכרונות מהחודשיים האחרונים מילאו אותי בבת-אחת. כל השאלות והלקחים
היו כסופת טורנדו בתוכי. התחלתי לזמזם את המנגינה, כשאני ברחבה לבדי, וחשבתי על הציור.
הרגשתי כאילו עלי לפתור איזו תעלומה קשה, מאלו שהפתרון נמצא מתחת לאף, אבל אף-אחד לא
מבחין בכך. נזכרתי בתמונה מהרשת החברתית. רציתי לשאול את אחת החברות של קנדל על הבחור
הבלונדיני שנראה לי מוכר. יש לי תחושה שזה יהווה רמז לפתרון הבעיה.
"אין לך שיעור?" שמעתי קול של מישהו.
חיפשתי אותו בעיניי.
"כאן." ברגע שהוא הרים את ידו הבחנתי
בו, הוא היה לו בפינה מוסתרת עם הרבה עציצים של צמחים גבוהים, אוזניות בלבן וכחול חוברו
לאוזניו.
"היי." חייכתי. זה היה מייקל ההוא,
המזויף "לך אין שיעור?"
"מה ניסגר איתך?" שאל.
כמו דה ז'ה וו, הייתה לי הרגשה שכבר הייתי בסיטואציה
כזאת פעם. והייתי, עם החברה הטבעית של קנדל. לא רציתי שוב לחזור על הכול, אין לי מצב
רוח לזה. כמה מצחיק, חשבתי, אותה אני מכנה טבעית, אותו מזויף, ואני מוצאת את עצמי בשיחה
דומה עם שניהם. "לא." אמרתי.
"מה לא?" הוא לא הבין.
"אל תדבר איתי על זה עכשיו, אל תדבר איתי
עלי עכשיו. נמאס לי מכל השאלות המציקות האלו." הבהרתי.
"טוב..." הוא העטה פרצוף מוזר וחזר
להביט לתוך הטלפון הנייד שלו, בטח מעביר שירים. עברו כמה שניות, אני בהיתי בו והוא
בהה בצג של הנייד.
"אני צריכה לשאול אותך שאלה." אמרתי.
"לך מותר?" שאל.
"אתה לא חייב לענות אם אתה לא רוצה. אני
פשוט אניח את השאלה מולך ואתה תחליט מה לעשות."
"מי זאת?" העיר בלגלגנות, "מה
זאת האמירה החכמה שיצאה לך מהפה הרגע. אני חייב לומר, אני מופתע."
"אתה זוכר עוד דברים מהמסיבה ההיא? האחרונה
לפני שהכול קרה?" הנחתי את השאלה באוויר. התעלמתי ממה שאמר, גם ככה לא הבנתי למה
התכוון.
"נו?" הוא אישר.
"נער בלונדיני..." מלמלתי וניסיתי להיזכר
בתמונה, "אתה זוכר איזה נער בלונדיני שהיה שם?"
"אני? את מתכוונת אלי?" הוא חייך והעביר
יד על השיער שלו.
"אין לך שיער בלונדיני כזה." אמרתי,
"השיער שלך נוטה לחום."
"באמת?" הוא הושיט את הנייד שלו מולו
והתבונן בהשתקפות על המסך השחור. "אני חייב לבדוק את זה." אמר והוריד בחזרה
את הטלפון.
"יש לו סוג של פוני... כמעט מסתיר את העין
שלו. והוא גבוה, אני חושבת." המשכתי לתאר. "מוכר לך?"
לפי ההבעה שלו הבנתי שלא. הוא לא יודע על מי אני
מדברת. איך זה ייתכן? איך הוא מוכר לי, אם מישהו שהיה מסתובב עם קנדל כל הזמן לא מזהה
אותו?
"יש לך תיאור... אולי מפורט יותר? אני מכיר
לא מעט בחורים גבוהים עם פוני צהוב." הוא פלט נחרת צחוק.
"חכה רגע." הוצאתי את הטלפון הנייד
שלי ונכנסתי לרשת החברתית דרכו.
"מה?" הוא לא הבין. עברתי על אלבומי
התמונות בפרופיל של קנדל, ככה בטבעיות, כאילו אני עושה את זה כל הזמן. חיפשתי את התמונה
עם הבלונדיני וחייכתי כשמצאתי.
"הנה." הגדלתי את התמונה והראיתי למייקל
את הנער. "הוא?"
מייקל צמצם את עיניו מעט, שיחק קצת עם התמונה באצבעותיו.
"אני חושב ש..." הוא נראה לרגע כאילו הוא נזכר במשהו. לחלקיק של רגע הבחנתי
בעיניו הנפערות לרווחה, בדאגה ניכרת. אך שנייה אחר-כך פניו שבו לעצמן, "אני זוכר
אותו." אמר לבסוף.
"זוכר?" שאלתי, "לא מכיר?"
"לא..." השיב ועצם את עיניו,
"ראיתי אותו רק פעמיים בחיים שלי. אני חושב."
"מה אתה יודע עליו?" מיהרתי לשאול.
"היי, מה החקירה הזאת? את רוצה לספר לי משהו?"
הוא נראה משועשע.
"מה אתה יודע עליו?" חזרתי על השאלה
שלי בטון רציני.
"אה... רגע," גיחך וגירד לעצמו במצח,
"את רצינית?" התפלא.
"כן."
"טוב," חייך, "אם את אומרת."
הוא נראה כמנסה להיזכר במשהו, "הוא גר רחוק, מחוץ לעיר, אם אני לא טועה."
"אז מה היה לו לעשות במסיבה ההיא?"
שאלתי את עצמי בקול.
"לא יודע... יש אינספור סיבות לאדם ללכת
למועדון בשישי בערב."
"רגע אחד..." את הפרט הזה אף-אחד לא
טרח לספר לי קודם. "מועדון? זה היה מועדון?"
"כן." הוא ענה בחיוך ערמומי,
"זה היה מועדון."
"וראית את הבלונדיני יותר מפעם אחת במועדון
הזה?"
"כן." ענה ישר.
"איך אתה זוכר אותו בכלל? איך אתה יודע שאנחנו
מדברים על אותו אחד?" כעסתי, בשביל מה הוא מנסה לשגע אותי ככה עכשיו?
"ראיתי אותו יותר מפעמיים." אמר,
"סתם אמרתי שראיתי אותו רק פעמיים."
"טוב, לא ממש אכפת לי כמה פעמים ראית אותו.
אני שואלת אותך, איך בדיוק אתה יודע שאנחנו מדברים על אותו אחד?! אמרת שיש הרבה בלונדינים
באזור, ופתאום את יודע על מי אני מדברת?"
"כי את מכירה בערך את כולם, לא? אם זה מישהו
שאת לא ממש מכירה, ואת זוכרת אותו מהמועדון, אז זה בטח הוא. אני רואה אותו כל הזמן
במועדון הזה, שמעתי אותו מדבר עם מישהו על זה שהוא גר ליד החוף, איפה שהחוות. הוא בערך
היחיד שלא מהאזור ובא למועדון הספציפי הזה לעיתים קרובות." הסביר. "חוץ מזה,
סמכי עלי, אני יודע על מי את מדברת, טוב?" כשחושבים על זה, מייקל לא כזה טיפש
כמו שהוא נראה. בכל-זאת לא ידעתי באמת אם אני צריכה לסמוך על מה שהוא אומר, הוא בבירור
מסתיר ממני משהו.
"תסתכל שוב." הרמתי את הנייד אל מול
הפנים שלו.
"תביאי." הוא לקח את הטלפון ונכנס דרכו
לאלבום תמונות אחר.
"מה אתה עושה?" שאלתי.
"נכנס לאלבום של המועדון." הוא העביר
את האצבע על מסך המגע, עבר תמונה-תמונה.
"פשוט תיכנס לתמונות מהעשרים ותשעה בנובמבר."
הערתי.
"טוב שנזכרת להגיד." הוא עבר במהירות
אל התמונות מאותו השבוע. היו לא מעט. "תראי." הוא צחק, "אנחנו."
הוא נכנס לתמונה אחת בה קנדל והוא צחקו למצלמה, השיניים שלהם הבריקו בחיוכים שמחים
ומושלמים, שיערה צבוע בבלונד.
"תתרכז." אמרתי.
"למה צבעת לחום?" שאל.
"תתרכז." חזרתי.
"האמת שיותר יפה לך חום." הוא העביר
את ידו בשיער שלי. העפתי אותה בכעס והצבעתי על הנייד שלי.
"הנה!" לחצתי במהירות על תמונה אחת.
הבלונדיני היה שם. זה היה כמו קסם, ישר זיהיתי אותו, הוא פשוט קפץ לי בעין. הפעם הראו
אותו מחייך למצלמה עם עוד איזה מישהו, עיניו הכסופות עם הגוון הכחלחל נצצו באורות צבעוניים.
שניהם מחזיקים כוסות זכוכית ביד. "אתה מזהה?" שאלתי את מייקל.
"כן... זה הוא. ללא ספק." הוא התרכז
בתמונה היטב, פניו הרצינו בצורה מחשידה.
"אתה בטוח?" ווידאתי, "אתה לא
צוחק עלי או משהו, נכון? כי זה ממש לא מצחיק, זה לגמרי עניין רציני." אמרתי.
"כן, כן, אני בטוח." אישר. הרגשתי שאני
עולה פה על משהו ענק, התרגשות גאתה בי.
"טוב, אז עכשיו אני יודעת שהוא גר באזור
החוות ליד החוף, מחוץ לעיר, ולמרות-זאת מרבה להגיע למועדון שנמצא כאן בעיר." מלמלתי.
"כן." הוא אישר שוב, "ועכשיו תורי."
"מה?"
"לשאול." הוא העביר את ידו בשיער שלו.
"נו?" נאחנתי בקוצר רוח.
"מה לך ולו? למה את צריכה לדעת את זה בכלל?"
שאל. "ואת תעני לי השאלה מבלי להתחמק, אני עניתי לשאלות שלך. ועכשיו את, ובכנות."
"תקשיב אני..."
"אל תתחמקי, אני לא אתן לך לזוז עד שתעני
לכל השאלות שלי." הוא התעקש ותפס לי במרפק.
"שאלות?"
"כן, יש לי כמה שאלות, ואת תעני על כולן."
הוא נראה כועס פתאום, "אבל קודם כל, מה איתך? את זוכרת את הבחור הזה
בכלל? והמועדון – אותו את זוכרת?" מייקל בהחלט נראה טיפש, אבל אחרי השיחה הזו
אני מבינה כמה טעיתי. הוא 'משחק אותה' ליד החבר'ה, אבל כשהוא מדבר אחד על אחד, אין
מצב שתצליחי להערים עליו. הוא חכם, ושחקן טוב. בקיצור - הוא מזויף, כמו שחשבתי.
זה היה פרק 13 ^_^
מקווה שהיה סביר וקריא ;)
אתם מוזמנים להגיב ביקורות וכאלה.
שבוע טוב ♥
<לפרק 12
בבלוג זה
בכל הבלוגים
