לחשוב מחוץ לממ"ד

על יומונים קיבוציים ומרחבים מוגנים- בעוטף עזה

בארכיון של קיבוץ בארי טמון אוצר יוצא מן הכלל, ואותו יצליחו לראות רק האנשים שרוח ההיסטוריה מפעמת בליבם. הוא נקרא "יומון בארי", ולמעשה מדובר בדף אקטואליה יומי ומקומי, שמחולק לחברי הקיבוץ על שולחנות חדר האכילה בזמן ארוחת הערב. היומון יצא לאור בפעם הראשונה עוד לפני קום המדינה, אך הוא פועל בתדירות יומית משנת 1956. מה שהופך את היומון לאוצר יוצא מן הכלל הוא דרכו הייחודית לגולל את סיפורה של מדינת ישראל, את סיפורו של קיבוץ בארי, את מערכת היחסים הסבוכה עם העיר עזה, ואת האופן שבו לומדת קהילה אנושית לחיות בצל המלחמה. הוא מטיב לתאר את היווצרותו של מושג "העורף" בשנות החמישים, ואת האופוריה הישראלית של סוף שנות השישים. את החרדה הקיומית של מלחמת יום כיפור ואת הווי החיים בתוך המקלטים. הוא מתאר תקווה לעתיד טוב יותר אחרי מבצע עפרת יצוקה, אבל גם את האכזבות החוזרות ונשנות מהנהגת המדינה. אבל מה שבעיקר הוא מטיב לתאר הם דווקא הדברים שאינם נכתבים בגלוי, אלא נאמרים בין השורות. אני מתכוון לאובדן האמונה במשמעותו האוטופית של מושג השלום, לטובת הסתגלות פרגמטית למציאות של חיי מלחמה. במילים אחרות, מה שלמעשה מטיב לתאר יומון בארי בצורה כה נפלאה, זה את סיפורו הטראגי של מושג השלום הישראלי. השינוי האחרון והעצוב ביותר של מאפייני שיח המלחמה ביומונים החל לבוא לידי ביטוי כבר במבצע עפרת יצוקה, שנת 2008. מה שאפיין אותו במיוחד היה מושג ה"מיגון", שסגר מעגל ארוך שנים והוביל להשלמה מוחלטת עם מציאות המלחמה:

את תכנית מיגון יישובי עוטף עזה אישרה ממשלת ישראל, פה אחד, בחודש יוני 2006. מטרותיה המוצהרות של התכנית היו בין היתר: הגברת הביטחון האישי, החוסן החברתי, שיפור איכות החיים ומשיכת תושבים חדשים לאזור. אין ספק שפרויקט המיגון אכן תרם להגברת הביטחון, החוסן ואיכות החיים של תושבי עוטף עזה. אבל, יחד עם זאת עשה פרויקט המיגון דבר נוסף וגם הוא ראוי להתייחסות. הוא קבע שלוש עובדות חדשות בנוגע למרחב: ראשית, ממשלת ישראל מכירה ומשלימה באופן פורמאלי בטריטוריה של עוטף עזה כשטח אש שאותו מותר להפגיז והירי עליו נמצא בתחום הלגיטימי. שנית, מותר דמם של אותם אזרחי מדינת ישראל אשר בחרו לגור בטריטוריה של עוטף עזה, לעומת דמם של אזרחים אחרים בטריטוריות אחרות. שלישית, הירי מרצועת עזה אינו עתיד להיפסק ותושבי העוטף צריכים להיערך בהתאם לחיים בצל ירי הטילים. כמובן, ניתן להתווכח עם כל אחת ואחת מהעובדות שצוינו, אך מי שהזדמן לו לחיות פה בעשור האחרון מודע לכך שהם אינן שקר.

כניסתה של כיפת הברזל למערך ההתמגנות של צה"ל שינה אפילו עוד יותר את חוקי המשחק. אם בעבר היה טווח הירי המקובל נחלתם של עוטף עזה בלבד, הרי שהוא עתיד להתרחב. זה עלול לקחת חודשים ואולי אפילו שנים אבל אין לי ספק ש"עוטף עזה" הוא מושג גיאוגרפי, בהקשר הביטחוני, שעתיד להתרחב ככל שהזמן יחלוף. טווח הירי המקובל עומד כעת למבחן מחודש, והשאלה היא היכן יעברו גבולות הירי הלגיטימי הבא? משמעות הדבר היא פשוטה וכואבת. אזורים חדשים בישראל עתידים לעבור תהליך של הסתגלות פרגמטית למציאות של חיי מלחמה. אנשים חדשים עומדים ללמוד על בשרם שאין דבר כזה, שלום אוטופי, כמו שהם רצו להאמין.

כל אדם בר דעת יודע שאלמלא המרחב המוגן וסוללות כיפת ברזל היינו נמצאים בימים אלו בעיצומה של קטסטרופה ומתמודדים עם צרה צרורה. אבל, האם ייתכן שיש קשר בין ההימנעות של ראש הממשלה שלי לקיים משא ומתן עם גורם פלסטיני כלשהו, לבין העובדה שאני בינתיים יכול לספוג טילים בממ"ד ולהישאר חי? ייתכן שהמיגון הפך לאמצעי פוליטי, וכעת הוא מסייע לראש הממשלה להימנע מקבלת החלטות? אולי אפשר להסתכל על הממ"דים ועל כיפות הברזל בצורה קצת שונה. אולי הם בעצם סמלי הרפיסות הדיפלומטית והצבאית של ההנהגה הישראלית בעשור האחרון? אולי.