טוב, אז באמצע כל העניין הזה של אזעקת, וטילים, וימניים-שמאלניים-מגשרים, ופוליטיקה, וזכויות אדם, ומוסר, והכרח, ודעות, וקרבות, ומבצעים, והקפצות, וטלפונים, ואגירת אוכל בממ"ד, וניסיונות כושלים להתבדחות עם החבר'ה, ומקלחות מה-אם-זה-יתפוס-אותך-באמצע, ודאגה, וריצות היסטריות לממ"ד מכל כוס שמתנפצת בדירה של השכנים, וחיפוש מטורף אחרי החתול כי מה לעזאזל נעשה בלעדיו, והרגעה של הילדים ההיסטריים שלך אפילו שאתה כלכך היסטרי בעצמך, וטלפונים לכולם "כן, הייתה אזעקה גם פה אבל היה יירוט וכולנו בסדר" כאילו שאפשר לקרוא לזה בסדר, כאילו שאתה מבין בזה משהו.
נו, באמצע כל העניין הזה שקוראים לו "מלחמה".
אפילו שזאת לא ממש מלחמה, כי אין פה ממש "מאבק אלים ממושך בין גופים מזוינים, לרוב עמים, שבטים או מדינות, כדי להכניע את האויב או להשמיד אותו, להשיג שליטה בטריטוריה מסוימת, או לגרום לאויב לקבל את דרישות המנצח."
אוקיי, אז אולי כן.
אבל האמת שמתחת לכל הדברים היפים שאני אומרת, ושאני מנסה לחשוב, על כמה שכולנו בני אדם ועל זה שזה מה שהם מאמינים בו ושעדיף להמנע מלהרוג אותם כמה שאפשר- הלוואי שצה"ל יכניס להם כמו שהם לא ראו בחיים. הפעם, לפי דעתי, הם קצת הגזימו.
ומעבר לזה שכולנו אחים, וכולנו ישראלים/ יהודים/ תקראו-לזה-איך-שבאלכם, והמלחמות אחים בינינו בתוך המדינה הם רעיון ממש ממש גרוע, והשמאל והימין רוצים שניהם בטובת העם היהודי- ואם המטרה משותפת בואו נתאחד וכל השטויות האלה, אני אומרת- אפילו שזה סתם ושאני לא מבינה כלום בפוליטיקה ולא רוצה לדבר על זה בכלל ובקושי יודעת מה זה הקו הירוק, שלאהוד ערבים בזמן כזה זה קצת לא סימפתי, בעיניי.
אבל נעזוב פוליטיקה.
רציתי להגיד כמה מילים באמצע כל הדבר הזה. לא ממש ידעתי מה.
אבל מאזעקה לאזעקה אני נרגעת, וזה כבר לא מלחיץ אותי כלכך, רק מעיק.
בתור בנאדם מאמין וברגעים אלו אולי גם טיפטיפה פסימי, אני יודעת שאלוקים יהרוג אותי שכהוא יראה שזה נכון, ושאם אני אמורה למות מחר אז זה פשוט יתפוס אותי, וזה לא חייב להיות טיל, זה יכול להיות גם פיגוע, או שאני יכולה להיות לבד בבית ולהחליק באמבטיה ולאבד יותר מדי דם.
אין לי סיבה לעצור את החיים שלי. אני נזהרת מאוד, ואני עושה כל מה שאומרים לי- נכנסת לממ"ד תוך דקה וחצי ונשארת שם 10 דקות, ממלאת את כל ההוראות של פיקוד העורף וכמעט את כל ההמלצות של כל גורם בכיר במדינה.
אבל אני לא מפחדת.
באזעקה הראשונה פחדתי. רעדתי לגמרי. ימים שלמים הסתובבתי בהרגשה של "מה יקרה אם זה יגיע הביתה". פינו יערות ממחנות של הצופים. התקינו כיפות ברזל. תדרכו אותנו למקרי אזעקה.
ואז זה קרה, אתם יודעים? פשוט קרה.. וזהו, נגמר, ושמענו 3-4 יירוטים, והפחד נעלם.. כי זה פשוט באמת קרה.. וזה ממשיך וקורה.. ובפעם השלישית זה כבר נהיה מציאות.
אם יש לי בכלל זכות לדבר על זה ככה.
אין לי.
אבל זה מרגיש לי ככה, כמו שהיה לי הלם כשזאת הייתה הפעם הראשונה אפילו שאין לי זכות, כי יש אנשים שחיים ככה במשך שנים. על גבי שנים.
על גבי שנים.
אני רוצה ללכת לים.
אבל אין שם מרחב מוגן.. מי ילך איתי?
אני רוצה לצאת להסתובב בקניון, אבל מה שמעניין את החברות שלי זה אם יש מרחב מוגן בקניון.
אני רוצה שזה ייגמר, אבל בלב יש לי הרגשה שזה בקושי התחיל.
אז כל מה שנשאר לי זה לכתוב הערות פסימיות ולהיות אופטימית, ולפרסם את זה בתקווה שמישהו יקרא את זה, כי כל אחד, כמעט כל אחד, רוצה שמישהו יראה אותו. רוצה שהיקום יראה אותו.
ואולי ניפול כולנו יום אחד אל תהום הנשייה ונישכח מהעולם, וכל מה שנוצר ונברא ונלמד והומצא אי פעם ימחק מתחת לשמיים, ואולי כל מה שעשינו במשך כל שנות קיומנו בעולם הזה יהיה לשווא, ואולי זה די עדיף לפלנטה הזאת-
אבל אני רוצה להשאיר משהו אחריי. גם אם אלו יהיו עקבות בחול של האנושות, שהמים של אוקיינוס הזמן ישטפו ויעלימו במחול מטורף ואינסופי של זמן, יקום, מרחב, ושקט, במובנים שהיינו רוצים לחלום להבין.
בדרך כלל אני לא כזאת פסימית.
אתם עוד תראו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
יער7717^