כשיש מה להגיד

שיגעת אותי כל-כך, הייתי חייב לשמוח

אז עשיתי פרצוף של קוף, לא נתתי לך מנוח

ואת צונחת על מגע שלכת בבקרים

אומרת "פעם היו לנו ימים טובים"

אני כבר לא מתגעגע אלייך כמו פעם

הזמן הראה לי שאת לא מלכת העולמות

אבל בכל זאת, אחרי שאני מקלל אותך,

אני מקווה שתהיי פה לידי, להזכיר לי מי אני

ואת מוגנת באלפי שלהבות

קר לך, חם לך, הכול נגזרות של מחשבות

העולם השתנה, והאנשים, וגם אני בין המשתנים

הזמנים עברו, ושנינו כבר לא כה טיפשים

אבל למה היית חייבת להיות כלבה, אה?

לשרוף את הבגדים שלי, את המחשב והספר, במנגל בגינה

אמרתי לך, מוזות לא תמיד קופצות כמו גרעינים

יכולת לשאול אותי, הייתי מלמד אותך דברים

אבל עכשיו הספר אבוד, הוא לא יכול להיכתב שוב

דווקא היית שם דמות טובה, לא יודע ממה נבהלת

רציתי לעשות לו המשכים, ובסוף להגיד -

"הדמות הזאת זו היא"

בטח זה היה עושה לך פרסום כלל עולמי,

יותר טוב מהאח הגדול והאקווריום החנוק שלו,

שבתוכו את רוצה להיות, וחושבת שתצאי מפורסמת,

סתם תצאי טיפשה ופסיכית

לכן היום החלטתי שאני חותך ממך

אף-אישה לא תבגוד באמוני ותישאר חברה שלי

דווקא אהבתי אותך מאוד, יותר מכפי שאת יודעת

הייתי פועל לטובתך גם בדרכים שאת לא שמעת

היום אני מכבה את להבת אהבתנו

היא בערה היטב, והיא בערה חזק,

אבל הפה שלך הרקיד אותה בנשיפות,

עד שנראתה כשיכורה של אהבה נכזבת

ועכשיו הפה שלי מחסל אותה בנשיפה חדה וחזקה

פווווווו

זהו, עכשיו את כבר לא קיימת.

>>>>>>>>>>>>

רוצה לדבר איתי על דאלי?

בואי תדברי איתי על דאלי

דווקא אני אוהב לדבר על דאלי.

מפלצת הכתיבה של סבא, מכונת הכתיבה של סבא, עומדת בדיוק באותו המקום ובאותה הפוזה כבר חמישים שנה. לפעמים אני מנגן עליה, שירים למגירה, סיפורים לנשמה. מכונת הכתיבה של סבא אהובה מאוד על הנכדים, ש-כל היום מקשקשים בה ומקשקשים. "אתמול היה לי יום נפלא," כותב נדב בהתלהבות יתרה, "הלכתי עם סבא לגן-החיות, וראיתי זאבים ונמרים, ואפילו חמור עם פסים. הייתה שם קרנפית מאוד נחמדה, שהאכילה אותנו בתותים מהקרן שלה. חוץ-מזה סבא נורא נחמד שנתן לי לכתוב על מכונת הכתיבה של סבא שלו, ואולי יום אחד כשאני אהיה סבא, המכונה תהיה שלי, ואתן לנכדים שלי לכתוב בה דברים. אבל דברים יפים." ואז הוא קורא - "סבא, סבא, בוא תראה מה כתבתי!" "יפה מאוד," אני אומר אחרי שאני קורא. "לא נורא שלא ידעת שלחמור עם הפסים קוראים ז'ברה." "ז'ברה, ז'ברה..." הוא מטעים את המילה, "סבא, זו מילה מצחיקה!" "גם הז'ברה היא מצחיקה," אני אומר, והוא צוחק בתשובה. ואז יושבת נטלי ומתחילה להקיש - "אני שונאת את יום ראשון בבוקר, בעיקר כשחורף וקר. כל יום כמעט צריך ללכת לבית-הספר, וזה כואב לי בישבן. אני רק בכיתה ב', אבל אני צריכה להיות בכיתה 12 שנים! שזה המון! והכיסאות לא נוחים, וקשה לקרוא מהלוח, והילדים כל הזמן מציקים! ארז השמן משך לי פעם בצמות עד שירדו לי דמעות! והמורה כל הזמן צועקת, ואני לא מצליחה ללמוד. ניסים אמר שהוא אוהב אותי, אבל אני אוהבת את סבא, ויום אחד נתחתן. ומכונת הכתיבה הזאת תהיה שלנו. וזהו." ואז היא תולשת את הדף, ומצמידה אותו במגנטים למקרר, ואומרת אני כבר עייפה מהלימודים, אני צריכה שינה. ואני מושיב את שמוליק הקטן מול המכונה, ואומר לו לכתוב לאט ובלי שגיאות. אז הוא כותב - "סבא אמר לי לקטוב, לכתוב, לאט ובלי שגיעות.  שגיאות. אבל כל הזמן יוצאות לי שגיעות. אוף, שגיאות. כי אני רק בקיתה א', ועוד לו למדתי ממש לקטוב בלי שגיעות. אבל אני לומד, וסבא אמר שאני מתכדם, ואני מקנה מאוד בנטלי ונדב שיודאים לכתוב ממש יפא. אני אומר להם שילמתו אותי, אבל אף-פאם אין להם זמן. ילדים גדולים הם קאלה מרגיזים!" ואז הוא נותן לשולחן מכות ברגליים, ואומר סבא, אני לא חושב שכתבתי נכון. "לא נורא," אני אומר לו, "לך תשחק עם האחרים." ואני שומר את מה שכתב, כמו של האחרים, בתיבת הדפים הכתובים. כשהם יגדלו אולי יזכרו בי, שפעם היה להם סבא שהיה עושה איתם חיים משוגעים.  

חנה מאוד בכתה על לכתה

למה את בוכה?

כי אני בודדה

בואי אני אתן לך ממתקה ורדרדה

לא תודה, אני בסדר גם לבדה

אז למה ילדה בוכה? רוצה סוכרייה?

טוב, תביא

סוכרייה בטעם תות, משהו דלוקס

(תות, תות, תות, בדידות)

וואו, אני רואה אותך הפוך

כדאי לך, זה מה שקורה למי שבולע סמים של כרוב

סמים של כרוב? אתה לא חרוב?

אני עוסק במסחר, כדאי לך גם

הרבה ממתקי בדידות, ויאהבו אותך כולם

ואם אני אהיה בודדה?

אז תמותי ממנה יתרה.

חנה התבלבלה, התבלבלה עליי דעתה

הלכה יחפה בלי שום מטרה

הלכה, הלכה, הלכה, ולא חזרה

לאן את הולכת? שאלו שקנאים

למה את לא חוזרת? שאלו הזקנים

כי נגמר לי, כי נשבר, כי אין יותר מה לומר

חנה נגמרה ואיתה כל הכפר

הברווזים בכו בכי מר כשחנה לא איתם

ארגזים של בכי נערמו ליד המכולת השכונתית,

כי חנה לא באה, חנה לא חיה, חנה מתה, מתה-חיה

חנה.

בעברית זה נשמע יותר טוב

דוהר במכונית אמריקאית לעבר הירקון

שומע רוק חזק על גבול הקאנטרי, בשיר שעושה צחוק משיר ישן-נושן

יש לו בתא המטען קיטבג מלא שטרות של מאה דולר, אמיתיים,

וגופה של איזו אחת זקנה שחשבה שהיא בת 20

צריך לזרוק עמוק את הגופה לירקון לפני שתסריח

ואז לתפוס מטוס לסן-פרנסיסקו

לזיין ילדות ולשחק איתן טאקי,

לעשות הרבה סמים ולשדוד חנויות מכולת,

למצוא מישהי מאוד עשירה וזקנה שחושבת שהיא בת 20,

ולזרוק אותה לנהר המיסיסיפי

ואז לנסוע ספרד, להיות בלדר ולעשות הרבה סמים,

ולהמר על מירוצי סוסים

לשתות הרבה עד שמתים,

לעשות סמים עד שמתנפסים,

לזיין עד שהופכים טיפשים,

להמר עד שדילרים רודפים אחריך עם גרזנים,

לכתוב שירים שלא יפורסמו באף מקום עד שמתים.

אבוקדו לא הולך טוב עם חרדל

למה? לא יודע, ככה

איך אני יודע? כי ראיתי פעם אבוקדו וחרדל הולכים ברחוב,

והאבוקדו לא הלך טוב עם החרדל, הוא צלע, והיה צריך הרבה לנוח.