כשיש מה להגיד

בן-אדם מתעורר בבוקר

הוא רואה שמש גדולה

אין טיפת טל בשום-מקום

בן-אדם שותה מים

בן-אדם אוכל לחם

אין מקווה מים או מקלחת בשום-מקום

בן-אדם הולך ברחובות מוכי שרב

האצבע המאשימה תמיד מכוונת אליו

הוא רואה בניינים גבוהים מאוד

עם דלתות שמורות

עציצים במרפסות

מישהו זורק עליו שקית מים

הבן-אדם עייף, הוא רוצה לישון

הוא רוצה מיטה, הוא רוצה מנוחה

הבן-אדם מדבר לעצמו

אין מי ששומע.

אני מתחזק במערכת היחסים שלי, עם עצמי

למשל כשאני מדבר איתי, אני מבין אותי,

זה משהו שלא היה קודם

אני מבין יותר איך המערכת הפוליטית פועלת,

ואת המניפולציות של התקשורת

כשאני קורא בלוג, אני ממש שומע את נימת הקול,

של מי שכתב או כתבה

וכשאני שומע שיר,

אני יודע באיזו אווירה ומקום טיפוסי הוא הוקלט,

ואם זה היה קיץ, חורף, אביב או סתיו

אני שמעתי אותו שר,

וידעתי שהוא הפסיק לעשן

וגם שהוא לא מצליח לכתוב היטב יותר

אבל כמו תמיד, לשמש יש תוכניות משלה,

בנוגע לזמן ולמרחב, ולעובדה שראתה הכול

אבל היא עדיין בכלל לא משועממת

אני מכה עם סילוני מים על הקירות,

ומחכה שהמים ימלאו אותי

בינתיים זה פעם ככה פעם ככה,

ולא תמיד יש ראש למחשבות עמוקות.

שבי השבלול כל דבר יכול

לשחק ולקפץ, לטפס על הר

אבל הוא לא עושה את זה,

כי הוא שותה וויסקי כל הזמן

ולכן כל היום והלילה שבי שיכור

אולי זו הדרך שלו לברוח מהכלוב

הוא איטי כל-כך שהוא יכול לעצור את הזמן

אני אוהב את שבי השבלול אהבת אמת,

אני רוצה לשחק איתו

אבל הוא דומה לוויסקי בסודה כל היום כל הלילה

שבי השבלול הוא מתוק אמיתי, אבל הוא לא בשבילי.

ארבעים יום וארבעים לילה אני עושה ביד

כל הזמן אני עושה ביד

פשוט כי אין לי משהו אחר לעשות

בהתחלה אתה מפנטז על נשים,

מחליף מצבים, תנוחות, מצבים

ואז אתה כבר עובר לפנטז על גברים,

מחליף מצבים, תנוחות, מצבים

ובלי שאתה שם לב, אתה מתחיל לפנטז על חפצים

ארון, כיסא, שולחן, מנורת לילה

גשר השלום, גורד שחקים, ענן, טיפת מים

קרן אור, משב רוח, קוביית קרח, מילה, צליל

וכשנגמר לך על מה לפנטז, אתה מפנטז על מוות

מוות הוא קוסון חטוב וסקסי

מוות הוא קוסונית חטובה וסקסית

וככה בלי שאתה שם לב - אתה פשוט מת,

ומתחיל את הכול מהתחלה

ארבעים יום וארבעים לילה...

אני רואה אותו כל בוקר, בדרך לגינה

הוא ממשמש את התפוזים

"כמה מהר הם גדלים," הוא אדם שמח,

"אני אוכל הרבה תפוזים,"

אני רואה אותו מדבר על שם ופה,

מדבר לעצים, לרמזורים,

לציפורים

אני רואה אותו מברך את עולמו,

"כל יום הוא חוויה, נס, פלא-פלאים,"

כל עץ מדבר וכל ציפור לוחשת,

"מה יש לך בכיס, אדון פיסטוק הנכבד?"

הוא צוחק, לעצמו, בשקט,

חחח... את השמש, יקרים, את השמש

כל יום הוא מוזג מיץ שמש לעיניו,

ומזהיב את תלתליו

"הלילה נדבר על מה שיש," הוא נואם לכוכבים,

"על מה נדבר הלילה?" שואלים הכוכבים

"על אור הכוכבים,"

"דבר ראשון..." הוא משאיר אותם במתח,

"אתם גדולים! כוכבים שלי קטנים מנצנצים..."