קראתי פה פוסט שהחזיר אותי לתחושה של הכעס.
לרגע חזרתי להיות הקרבן.
כתבתי פה פוסט מלא בכעס
עליך ועלי, על כולם..
כתבתי,ומחקתי
כי זה כבר לא אני
לא,גם לא לבד עם עצמי.
איך יוצרים שוב תחושה של בית?
מה זה בכלל בית?
יכול להיות שעבור כל אחד המילה בית היא בעצם התחושה שהכי חסרה לו בילדות?
שנה וחצי שזה כל מה שהרגשתי,התחושה הזאת עטפה אותי במאה ואחת שכבות שחיממו את גופי ממש מבפנים.
בית,אהבה..מילים כל כך שונות אבל המשמעות בשבילי היא אותה משמעות.
האישור הזה שאהבה מעניקה לך,האישור לאהוב את עצמך.
החום הזה בבית משותף ובפעולות הקטנות שמרגישות כל כך טוב.
שנה וחצי ורק עכשיו אני מבין מה בעצם זה היה.
מה היה שם שעכשיו אין לי
ואיך אני עושה את ההפרדה של התובנות בין מה שתמיד היה שם, לבין מה שהיה ונלקח ממני ביום שזה נגמר.כדי שזה לא יהרוג אותי.
הראש כל כך מעורפל אבל הידיים רוצות לכתוב אז..
הבית היה מהמם על הים אבל הוא לא היה שלי,למרות שאני בטוח שיום אחד יהיה לי כזה.. אני אבחר אותו בסביבה יותר נעימה.
האדם שכל כך אהבתי בהתחלה התגלה כמקור לכאב.
כאב שגם היה שם קודם,לשנינו.
השיחות נדחקו לסטלות,
והאינטימיות שאפה לאפס.
החברות בנינו הייתה אמיתית,האהבה פחות .
אני מבין שהגענו אחד לשני מתוך כאב.
כשאחד כואב אני יכול לתאר לעצמי איך זה עובד,הצד השני שיותר בטוח בעצמו ידחוף את הצד החלש ויחד הם ימצאו את האיזון.
אבל כאשר שניים באים מכאב,לא משנה כמה אהבה תהיה באוויר,כל עוד לא נסיים עם השנאה העצמית זה פשוט לא יעבוד.
עצוב אבל הוכיח את עצמו.
היה שם משהו אחד,כמעט בטוח שזה זה
הייתה לי מן תחושה של עצמאות,תחושה של ניתוק מהחיים הקודמים עד כדי כך שבאמת ניתקתי אותם.
משהו שעשה לי טוב,גרם לי להתעלם מכל הנורות האדומות שדלקו בדרך
מצאתי את עצמי במצב בו אני משליט את הלב על השכל,ללא איזון
כך שלא באמת ראיתי נכון
עדיין לא הייתי שם באמת,פשוט החלפתי תלות בתלות כמו שאני תמיד עושה.
והוא,לא נועד להכיל אדם כמוני וגם לא הצליח אף פעם.
הרבה אמרו לי שאנחנו לא מתאימים ושזה פשוט לא קשור.
וגם אני שאלתי את עצמי מה אני עושה שם לפעמים
בחרתי להתעלם מהכל רק בגלל צורך,והפחד להשאר לבד.
ברור לי שאין כאן אשמים,לא הוא ולא אני
וגם ברור לי שזה נגמר
אבל אני מרשה לעצמי להרגיש אותו מדי פעם, כל יום קצת פחות
ולהתגעגע או לחשוב עליו דברים טובים ולפעמים קצת לבכות.
אני מתחיל להבין שקיבלתי הזדמנות לתקן לבד
לערוך שינוי מהותי בחיים שלי
למצוא את אותה התחושה של עצמאות במקום נקי יותר בעצמי ולא בגורמים חיצוניים
ולהשלים עם העבר,לקבל את זה שללא העבר לא הייתי מי שאני
לסיים עם הרגלים שמרגישים כמו חיים שלמים ובכלל לא בריאים לי
וברור לי שהם מי שאני,כי אני לא מכיר את עצמי אחרת.
זה תהליך מאתגר ועלול להיות קשה.. אבל זה פשוט לא הגיוני שאחרי כל הדברים שעברתי אני לא אצליח לעבור את זה.
(אז הנה,פוסט לחזור אליו ביום קשה)
ואתה שהרסת לעצמך
יכול גם לפעמים לסלוח
אל תרפה יותר מדי אבל תנסה לשכוח
זריקת הזמן בדרך לכאן,והיא תקח איתה הכל
לפצעים מהעבר כבר לא יהיה מה לאכול
תזכור תמיד שכלום לא סתם
היום אתה פה,מחר שם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Rorol