תחושות של בדידות מזהרת, חוסר משמעות, והרבה האשמה עצמית מסתכמות לכדי פתיחת בלוג. גם אם אראה שאדם אחד קרא את זה אני אשמח כי שיתוף הוא שיתוף בין אם הוא מתבצע בין שני אנשים ובין אם בין מאה אנשים. יש לי סיפור חיים ארוך, קצת מעניין, קצת פתטי, עברתי לא מעט תהפוכות. התגייסתי לפני 8 חודשים. בחודשיים שלפני הגיוס הצלחתי להשכיח מעצמי את החשש שקשת התפקידים שאני מיועד אליהם אינה תמצא את יכולותיי ותכפה עלי קשר עם אנשים שאיני משתוקק להיות איתם בקשר. עברתי טירונות לא פשוטה בתחילתה אך דיי חוויתית ואף ומהנה מאמצעה ועד סופה, קורס ראשון(לא משהו יוקרתי ולא מסווג אך מעדיף שלא לחשוף) גם דיי נחמד, דווקא האנשים שפגשתי שם היו מאד לרוחי (זה לא אומר שאני רוצה ליצור איתם קשר ארוך טווח). קורס שני - בהתחלה זוועת אנוש-הוצבתי לתפקיד שדורש ממני לא לראות את הבית לתקופות ארוכות בהתחלה לא הייתי מסוגל להעלות שירות כזה על דעתי, תחושה של חוסר יציבות חוסר ביטחון ושל האכזריות שבאקראיות הגורל ליוו אותי במהלך הקורס מה שגרם לדיכאון עמוק, אך, שוב התאהבתי בחלק מהאנשים שסבבו אותי ויש לי הרבה חוויות נעימות ממנו. הרצון ההתחלתי ליומיות (שירות שבו חוזרים הביתה יום ביומו) גרם לי לדחות מיונים לתפקיד הוראתי/הדרכתי של אותם קורסים שעברתי וזה מאד חבל כי לקראת סוף הקורס השני רציתי מאד להורות והחשק לשירות של יומיות דעך,אך זה כבר היה מאוחר מדי. ההוראה זורמת בעורקיי, באופן הדיבור שלי, ביכולת העברת חומר ואף באילן היוחסין שלי. הפספוס הלכאורי הזה, שאני הבאתי אותו על עצמי עקב התחשבות בגורם שהיום נתפס בעיניי כחסר משמעות, הביא אותי להאשים את עצמי בחורבן החיי, חיי החברה שלי וכמובן לעוד מחשבות טירוף(=מחשבות שבהן אנו מקשרים אירוע שלכאורה התרחש בחיינו להמון תוצאות שאין להן שום קשר לאירוע, כמו למשל קישור של אירוע כישלון במבחן בכיתה ו' לאבטלה בגיל ארבעים, והומלסיות בגיל חמישים, אולי בפוסטים הבאים אסביר למה אני מאמין היום שבין אירוע אחד למשנהו אין שום קשר שאנו יכולים להעריך ולשפוט). אחרי הרבה מאבק במהלך הקורס השני היגעתי לתפקיד ביומיות עם אנשים שאין לי כל כך הרבה מכנה משותף איתם. אני רואה את הלוחמים בעזה ומדמיין לי את האווחה המטורפת הזאת שנרקמת ביניהם בטירונות ובשירות, הם נמצאים בתוך התחת אחד של השני 24/7 והם פשוט הופכיםלמקשה אחת, אויי וההומוארוטיקה והאהבה והחברות והערכים והצחוקים הבטלה והכל קורה לכאורה ביחד- כמה שאני מקנא בהם וכמה שהייתי רוצה להיות חלק מהאחווה הזו. אבל הקרב היחיד שלי היה נגד המערכת והיעד שלו היה השגת יומיות, זה מה שהיה נכון לי לפני חודש.
אני אדם ריאלי ואנליטי שמתקף רק את הלוגיקה (איך אני אוהב לשקר לעצמי ...) עם זאת מגיל 13 התחלתי לעסוק במה שנקרא רוחניות (אני מאד מבקש שלא תרתעו מזה כרגע כי אני באמת אדם ריאלי ואני לא לוקח שום דבר כמובן מאליו אלא מנסה להסביר אותו מבחינה לוגית) זה התחיל במיסטיקה (=רוחניות תחתית), עבר לפילוסופיה מודרנית (דקארט,קאנט וכו' עקב קורס בתחום שעברתי) משם לניו אייג' משם לניו אייג' הרבה יותר הוליסטי (אסביר בהמשך) משם "ירד" לניו אייג' "הרגיל" והיום הניו אייג' ה"רגיל" וההוליסטי חיים זה עם זה תחת ברית שלום מתוחכמת למדיי. אני יודע שהרבה ירימו גבה לנוכח הפארדיגמה שאני אוחז בה כיום (שאינה מתבססת על התחומים שמניתי לעיל אלא על ממצאים אמפיריים, פיזיקאליים - מחקרים שפיזיקאים עשו ברחבי העולם, לוגיקה והרבה ערעור בוטה חסר חת בפארדיגמות שנתפשות כשגרתיות)
אשמח לשתף אתכם בפוסטים הבאים
תודה שקראתם
בבלוג זה
בכל הבלוגים
