אני באמת לא מבינה מה הטעם בכלל. אני מכריחה את עצמי לקום בבוקר, להתנהל כרגיל אבל אני באמת מוצאת את עצמי מבלה את רוב היום בוהה בריקנות שסביבי, משקיעה את כל כולי רק בשביל לסמן וי על עוד איזה יום. אז אני עושה תוכניות, מציבה מטרות וזורקת חיוכים לסובבים אותי רק בשביל שיהיה לי במה למלא את הריקנות הזאת, בשביל שאוכל להצדיק קצת את המהות שלי כאן. אני מוצאת את עצמי משקיעה בדברים רק כי אני אמורה לרצות לעשות משהו עם החיים שלי, כמו התואר הזה שרק המחשבה על מה שמצפה לי שנה הבאה מכניסה אותי לחרדות, או איזשהי פגישה מיותרת שאני אמורה להנות בה אבל במקום אני רק שוברת את הראש. אני כל הזמן מנסה לכפר על ההרגשה הפנימית הזאת אבל אני תמיד נכשלת. אז מה הטעם בכלל להמשיך כשבפנים אני יודעת שאני פשוט לא בנויה לזה. הרי תמיד מגיע הרגע שלא משאיר לי שום ברירה אחרת אלא להתמודד עם מי שאני באמת.

יש בי פחד לצאת מהמיטה בבוקר ולהתמודד עם העולם. יש בי פחד עצום מלהתמודד עם המציאות וזה מתבטא בכל דרך אפשרית.