התבגרות מאוחרת

לכל סיטואציה בחיים יש כמה גישות או דרכים להסתכל על המצב:

- יש את הגישה האופטימיות של "היה יכול להיות יותר גרוע.

-הגישה הפסימיות "אין לאן לרדת, זה היה כישלון.

באופן כללי אני מעדיפה לחלק את זה למצב אידיאלי, אופטימלי, אמצע ותחתית.

זה התחיל שלשום בדייט עם בחור, במהלך הערב הסיטואציה התחממה, ובדיוק כאשר העניינים התלהטו הגיעה איתה נק' השבירה. הוא גילה במילים יפות את חוסר השלמות והפגמים המעידים על הדברים שעברתי בחיים. היה לו קשה לקבל את זה אבל, השיחה נהייתה כנה יותר מכיוון שהמסך הוורוד נשבר לרסיסים.

מצד שני הוא הודה שקשה לו לקבל את זה. הוא רגיל לאידיאל או לצבוע קירות שחורים בוורוד.

למען האמת, אני לא בטוחה אם הוא מוכן לקבל את זה. הסיטואציה הזו מעלה המון תהיות לכאן ולכאן. מצד שני, עצם השבירה יכול להוביל למשהו חזק, וכנה יותר בינינו או מנגד לדברים שאנחנו לא מסוגלים להתמודד איתם כמו הבדלים שטחיים.

אני רוצה לתת לזה את ההזדמנות והזמן כדי להבין אבל, ישנו הפחד שהוא ינסה לכסות גם אותי על מנת להתמודד עם המציאות.

שתי דרכים, שתי גישות, באיזו בוחרים? או שאולי השילוב היא הצורה הטובה ביותר?