Give Me Love

הרגע סיימתי שיחה עם חברה קרובה.

השיחה התחילה במשפט כואב כל כך: "אל תלחצי, אבל נראה לי שהוטרדתי מינית."

החברה הזו היא אחד האנשים האופטימיים וטובי הלב שאני מכירה ולשמוע את הפחד בקול שלה כאב לי כל כך במיוחד כמישהי שכבר חוותה את זה יותר מפעם אחת.

כשהשיחה התקדמה והצלחתי להוציא ממנה יותר פרטים גיליתי שבמשך יותר משעה, ידיד ( אם בכלל אפשר לקרוא לו כך) פנה אליה בצורה גסה וברברית וניסה לשכנע אותה לשלוח לו תמונות עירום שלה. אדם שהיא כמעט ולא מדברת איתו מעבר לשיחת חולין שגרתית ומנומסת בחליט שיש לו סוג של נקודת כוח לדרוש ממנה משהו כל כך אינטימי. כל זה קרה אתמול.

היום בבוקר, כך היא מספרת, הוא התנצל וטען כי היה שיכור כאילו זה מתרץ את ההתנהגות שלו ונותן לו אישור או אור ירוק לנהוג כך.

התגובה שלי הייתה שזה לא משנה מה היה המצב שלו, אין לו זכות לפנות לאף אחת ככה ובמשך שעה להמשיך ולהטריד אותה, ממש כמו שלגבר שיכור אין זכות  להושיט יד לחזה של מישהי -בין אם הוא מכיר אותה ובין אם לא- בלי הסכמה ובמיוחד לא לאחר שסירבה.

היא הודתה כי היא מפחדת לפנות להורים או לספר לאנשים נוספים לי משתי סיבות. האחת,היא שהוא מוכר באזור מגוריה והיא לא רוצה לפגוע בו והשנייה היא העובדה שהבטיחה לו שלא תספר.

אחרי מספר דקות של שיחה ולא מעט שכנועים מצידי היא הסכימה לשלוח למדריך שלה הודעה אפילו שהוא כרגע בסמינר ( מה שלבדו צרך לא מעט שיכנועים רק בכדי שלא תחכה עם פנייתה אליו) בקשר ליעוץ ותמיכה.

מתי החברה שלנו הפכה לכזאת שבה לכל אחד, אפילו אידיוט שאפילו תיכון עוד לא סיים, יכול להרשות לעצמו לנהוג בנערות מסביבו בכזאת גסות כאילו היו לא יותר מחפץ? מתי נערות למדו לפחד מקבלת עזרה ויציאה לאור?

היא הייתה צריכה להכנס לבלוג פמיניסטיות באנונימיות, רק בכדי לבקש עזרה מחבורת נשים פלוניות שהפצירו בה שאכן- עברה הטרדה מינית ויש לפעול בעניין!

השנה פנינו אני וחברה אחרת ליועצת וביקשנו שתפעל בשכבה שלנו בנושא הטרדות מיניות. הפנייה הזאת יצאה מאיתנו לאחר שלפחות חצי, אם לא כל בנות השכבה, עברו הטרדה מינית לפחות פעם אחת וחלקנו אף אלימה.

היועצת שלנו החליטה להעביר שיחה על יחסי מין בטוחים (כאילו שאת זה לא ידענו כבר-תודה לך!) והסבירה שככל שמרבים השותפים כך גם הסכנות-נפלא ממש!

איך זה יכול להיות, שמישהי שאמורה להיות דמות חינוכית שתדאג לנו החליטה לשים פס והמשיכה לחיות בלה לה לנד שבה הכל בורוד מסטיק וכולם ברבי וקן?

לפני כשבועיים גבר בשנות החמישים לחייו, עם כיפה על פדחתו החליט לפנות אליי כשהייתי בקבוצה גדולה ואף עם מדריך בוגר בן 20+, ללא בושה. הוא צעד לעברנו ואף נכנס למרחב האישי שלי תוך כדי ששאל "האם יוכל להכיר אותי יותר לעומק?". אני כמובן התרחקתי ממנו במהירות והמדריך פנה אליו באיומים שיתרחק אחרת יזמין משטרה, אולם הוא ניסה את מזלו פעם נוספת כשהייתי לבד. גם בפעם הזו התרחקתי ממנו ואיימתי.

וזו לא הייתה הפעם הראשונה שחוויתי על בשרי הטרדה מינית. גברים ניסו לשכנה אותי להכנס למכוניתם עם סיפורי רקע מופרכים כמו סוכנויות דוגמנות  וכ'ו. בחור שגר ברחוב שלי נישק אותי בכוח. במשך כל ערב יום האצמעות אנשים זרים, נשים כגברים, הרשו לעצמם לעבור ולצבוט את ישבני, להפליק לי, לאחוז במותני, לנסות ולכוון את ידיהם הסוטות לשדיי ואחד אף ניסה למשוך ולהצמיד אותי אליו בכוח גם כשנלחמתי וסירבתי בבירור. למזלי הייתי עם קבוצת חברים שכללה גם ידידים שלא שתקו לעומת אנשים מסביבנו. מאות אנשים עמדו מכל הכיוונים בהופעה ולא טרחו לעזור לי גם כשצעקתי "לא! עזוב אותי!".

יש לי רק משהו אחד להגיד על זה "זה הזמן להתעורר הבית מפורר, נצא מהחורים ביחד די להסתתר, תרימו את היד תפתחו את הפה, מול כולנו אין סיכוי שהם יחזיקו עוד הרבה." - זמן להתעורר, הדג נחש.

הגיע הזמן שנפסיק לשתוק. בין את פמיניסטית או לא, גבר או אישה, נוער או בוגרים אנחנו חיים במציאות שבה הטרדה מינית זה מקובל ואנשים עומדים מנגד ונותנים לזה במה.

גברים, תחשבו על זה ככה - אתם רוצים שהבת שלכם תעבור את אחת החוויות שלי ואנשים ישתקו? יבהו במחזה? או שאולי יפעלו ויעזרו לה?

ונשים- אל תתנו לזה לעבור בשתיקה! אם מישהו מחליט שיש לו אמירה על מה יעשה לגוף שלכן תגידו לא, תלחמו ובשום פנים ואופן אל תתנו לחברה לדכא אתכן ולהכריח אתכם לסתום. יש לכן תפקיד חשוב ודרך הפעולה תמנעו את העתיד הזה ואת הטראומות האלה מאחרות.

כיום כל אישה חווה הטרדמה מינית לפחות פעם אחת בחייה. בואו נוריד את הסטטיסטיקה ל-0.

*עריכה: וואו.לא מאמינה שהגעתי למומלצים. תודה רבה!

שלום ומלחמה הם לא סתם מצבים הם שני אוהבים שנפרדו בכי רע.

הפכים נמשכים משום שהם משלימים זה את אך הם לא הבינו זאת ומאז מנסים זה לתפוס את מקומה של זו.

אם נחשוב על זה מעט אין הם שונים זה מזו בהרבה.

בשניהם הרוגים. בשלום אלו לרוב מיתות טבעיים ובמלחמה לרוב ילדים בין אם בני יומם או בשנות העשרים.

בשניהם מסר כלשהו מועבר. בשלום הוא מועבר בדיבור ובמלחמה באלימות.

בשניהם רגעי אושר. בשלום יום יומי של צחוק והנאה ובמלחמה אושר רגעי של הקלה כשהבן שב הביתה בשלום ללא פגע.

השלום והמלחמה מזה שנים רבים ומתחרים זה בזו על מי את מקום האחר יתפוס ומנסים לצוד את עינו של האחר משום שבתוך לבבותיהם עוד אוהבים אהבה עזה ומה כמו השמש.

ללא השלום לא הייתה המלחמה וללא המלחמה לא היה השלום שכן על מנת שיגיע השלום על המלחמה לפרוץ ועל מנת שהמלחמה תפרוץ היה חייב לשרור שלום ושקט באזור קודם לכן.

למלחמה ולשלום משחק מוזר. הם אינם ילדים אך עודם משחקים בחתול ועכבר.

כמו היער המתחדש לאחר שריפת אימים שהרסה כל מה שבדרכה וכמו השקט שלפני הסערה עליהם להגיע אחת אחר השני בכדי להתקיים.

השלום והמלחמה אינם מבינים שעל מנת לאחות את לבבותיהם השבורים עליהם לסלוח אחד לשנייה ולחבור יחדיו לשלם אחד שבו ישנם ריבים וקיימות תגרות אך אח את באחיו לא יפגע וגם לא יהרוג.

למחלמה ולשלום יש עוד הרבה מה ללמוד כי כמו שאמרנו כמו ילדים נוטים לנהוג.

נא לא לשכוח קוראים יקרים אחרי המלחמה יגיע השלום ואולי יום אחד ישקיט את אש המלחמה כמו שמים מקררים אבן לוהטת ויחדיו יוצרים אדים המתאחדים עם האוויר- הצופה הנייטרלי במשחקיהם של ילדי השכונה – שלום ומלחמה.

הרי הוא ואדמה מזמן כבר הגיעו להבנה ששלום ומלחמה הינם חלקים מאותה לבנה שבורה מבניין של אוהבים.