שלוש וחצי לפנות בוקר. 

הייתי במיטה מחצות ולא נרדמתי. לא הראיתי ולו סימן עייפות אחד, ושום דבר, שום דבר לא מרדים. אני מתגלגלת מצד לצד, הופכת את הכרית, מתכסה בשמיכה, מעיפה אותה מעליי, מחזירה כך שתכסה חצי ממני, ואז חצי אחר, עוצמת עיניים, פוקחת אותן, חושבת, לא חושבת – וכלום. אני מרגישה את הבטן מתהפכת וכאבי המחזור, שתהיתי היכן הם כשראיתי את תחתוניי ספוגים בדם היום (תודה לאל, אני לא בהריון), השמיעו קולם פתאום.

בסוף התייאשתי. אם אני כבר שוכבת במשך שעות ולא עושה דבר, עדיף שאעשה עם עצמי משהו, שאולי גם יעייף אותי. אז סידרתי את הסביבה שלי, בזמן ששירים צרפתיים פלצניים ממלאים את אוזניי. שמרתי שני סוגרי עגילים שהיו חסרים לי, הוספתי אותם לצלוחיות העץ עליהן אני מניחה את העגילים, ואת השאר, יחד עם עוד מספר דברים שנפטרתי מהם לאחרונה, הנחתי בצד, בתוך זוג סלים ריקים שאני שומרת לכשאעשה סדר בשאר מיטלטליי. אני יודעת שאחותי, או אולי אמי, יביעו עניין בתכשיטים ובבשמים שאין לי צורך בהם. 

פניתי אל ערימות הבגדים המפוזרות בחדר. גם בבלאגן הן מסודרות בקטגוריות – לתלייה או קיפול, לגיהוץ ולכביסה, זאת בנוסף לשקית עם תחתונים חדשים. תליתי את מה שהיה ניתן לתלות, קיפלתי גופייה, חולצת עבודה ומספר תחתונים, חדשים וישנים. את ערימת הגיהוץ העברתי לכיסא. מראהּ על השולחן הפריע לי. את ערימת הכביסה העצומה מיינתי לכהים ובהירים. כמובן, ערימת הפריטים הכהים והצבעוניים גדולה עד כדי גיחוך מן הבהירים. בגדים כהים וצבעוניים משתלבים יפה עם העיניים, העור והשיער הבהירים למדי. ב' צחק עליי שהשזוף שלי לא מתקרב לרגיל שלו. 

על יד הפח, שפיניתי אל תוך שקית זבל עצומה שנחה לה על הרצפה תוך כדי שאני אוספת טישו מהרצפה וזורקת שני זוגות תחתונים ישנים, מחוררים ובלויים, הייתה שקית עם בגדים שנפטרתי מהם. הוספתי אליהם את השמלה שהחלטתי להיפטר ממנה, והנחתי את השקית, את שקית הזבל ושלושה זוגות נעליים שלא נעלתי כבר שנים על יד הדלת, על מנת שאזכור להוציא את הכל מחר בבוקר. את שקית הבגדים והנעליים אניח ליד הפח. אולי מישהו יזדקק לדברים הללו. את שקית הזבל אזרוק, כמובן. 

אספתי את הכלים המלוכלכים – קערה פלסטיק יקרה ללבי, קופסת אוכל, שקית רב פעמית, זוג צלחות קטנות וכפית – אל ערימה אחת והנחתי על השולחן, על מנת שאזכור לפנות הכל, לשטוף את מה שדורש שטיפה, להכניס למדיח את השאר. 

הבטתי בצמח. גיליתי זוג פרחים לבנים חדשים גדלים, מה שענה על תהיותיי אם התווספו עלים חדשים לצמח. אכן, הוא נהיה יותר שופע, בעל צבע יותר כהה, בוהק. אני אוהבת את זה. חששתי שאני הורגת אותו, הוא נראה חי למדי. 

העבודה תעסיק אותי מחר עד ארבע, ובתקווה שלא אתרסק ממנה אמצא את הכוח לנסוע לחידוש מלאי מצרכים שנגמרו לאחרונה. ואם מזה לא אתרסק על המיטה בבית וארדם כמו תינוקת, אטאטא, ומי יודע, אולי אפילו אמצא את הכוח לשטוף. אשים כביסה, ואכבס גם את המצעים. 

על השידה שלי ארבעה ספרים. האחד – סידהארתא, של הרמן הסה (אבי טוען שזה הספר הפחות מוצלח שלו מבין השאר) – אני קוראת כעת, שניים נוספים – סוד הקסם היפני ושמחה בלב של מארי קונדו – קראתי ואיני מוצאת להם מקום על המדף, והאחרון – סוס אחד נכנס לבר – ממתין למקומו כבר זמן מה. למעשה, הוא גם ממתין שאסיים לקרוא אותו. למרבה מבוכתי התחלתי פעמיים ולא הצלחתי לסיים, משכתי את הקריאה יתר על המידה. הגעתי למסקנה שאת הספר הזה, נטול פרקים וכולו במופע סטנדאפ אחד, צריך לקרוא בנשימה אחת, בסופ"ש פנוי אחד. 

הספרים של מארי קונדו הרשימו אותי למדי. מלבד השיטה החביבה – להקיף את עצמי בחפצים המעוררים בי שמחה, להתייחס אל חפצים כאל חיים, בכבוד, אהבה והערכה על שירותים – היא כתבה דבר שתמיד ראיתי את היפוכו כשניסיתי לסדר ולארגן את הסביבה שלי. צריך להתמקד בשאלה מה רוצים לשמור, ולא ממה רוצים להיפטר. השתעשעתי ברעיון בעת קריאת הספר הראשון, והחלטתי לנסות ולארגן את הארון שלי, חפיף, בזריזות, לא בצורה מדוייקת במיוחד. ועדיין, על אף ששמרתי מספר דברים שאיני שלמה עמם (ולכן אעבור עליהם בשנית), הוא עדיין יותר נעים לעין, ויותר מכך, כעת מהנה יותר לפתוח אותו בבוקר ולבחור את בגדיי ליום. אני מרגישה שלבגדים ששמרתי יש לי חיבה והערכה אינסופית, אני אוהבת את הסגנון, את איך שהם נראים עליי, אותי בתוכם. זה מקסים, וזה בייחוד מקסים לדעת שבחרתי אותם, אחד אחד, הבטתי, נגעתי בהם, אולי אפילו הרחתי אותם, ואחרי כל זאת בחרתי לשמור אותם. הקשבתי לשני פודקאסטים על השיטה שלה, והחלטתי לקנות את שני ספריה אחרי שראיתי אותם במבצע בחנות ספרים. אולי יצא מזה משהו רציני, מי יודע. מה גם שהיא מדברת ממש חמוד. ממש ממש חמוד.

ארבע ועשרה. יש לי שעתיים וחמישים דקות לישון. אני לא בטוחה מה עושה לי יותר לבכות, זה או המחזור. אני מרגישה כאילו אני שוקלת עשרה קילו יותר בגללו, ובבטני צמחים מטפסים, טורפים ומטפסים, המנסים לפלס את דרכם החוצה מגופי. וזה כואב, מאוד כואב. והפד המחורבן. אני רק מחכה לבוקר, להתקלח ולהחליף לטמפון, להרגיש כמו בן אדם נורמטיבי שוב. 

אולי הכתיבה חסרת התכלית הזו אפפה אותי בעייפות. ואם לא, אקווה שכתיבתו של הסה תעשה זאת במקומה.

נו, המוח הילדותי שלי התבאס שפספסתי את 4:20 בדקה כדי לפרסם את הפוסט.