הזמנו כרטיסי טיסה, אני וש'. היא כל כך התלהבה שפתחה מסמך בdocs והתחילה לשמור רעיונות למקומות שנוכל לבקר ודברים שהיא – וגם אני, כמובן – רוצה שנעשה, נוסף לטבלה עם תאריך, מה נעשה והיכן נעביר את הלילה. 

החלטנו שנשלב בין תיירות למופת, ביקורים במוזיאונים, במקומות המדוברים, לפעילויות יותר ספונטניות, אולי מעט רדודות אך בהחלט מהנות, בייחוד בחו"ל. שוטטות בעיר, שופינג, מועדונים, בראנצ'ים בבתי קפה של היפסטרים ופיקניקים בפארקים שטופי שמש. 

"בואי נלך למועדון סאדו!"

"תכניסי את זה לקטגוריית הדברים שלא יקרו."

יש לי הרגשה שיהיה קצת בלתי נסבל לטייל איתי, גם אם מהנה בסופו של דבר. העיקר ששתינו מוצאות בזה שעשוע. 

עשינו שיחה ארוכה על יחסינו לאן. אמרתי שאני לא רוצה לשחק משחקים, אני לא מחפשת משהו לא רציני ממנו ואני רוצה שזה יקבל כיוון או לא ימשיך בכלל. הוא אמר שהוא לא ציפה לזה כשיצר עמי קשר בפעם הראשונה. הרגשתי קצת אשמה לגבי זה, אבל הוא אמר שדברים זורמים לאן שהם זורמים וזה בסדר שזה הגיע לאן שזה הגיע. הוא גם אישר שאילו לא ירצה משהו – אני כבר אדע מזה. הוא ילד גדול, אני בטוחה, הוא יוכל לדבר איתי על זה. 

אמרתי שאי אפשר להמשיך כך, זה צריך לקבל כיוון, והוא הסכים. הוא אמר שלא ניתן להשאיר את הדברים באוויר. הוא גם אמר שמגיע לי שהוא יתנהג אליי טוב יותר. מה אתה פאקינג אומר, גאון עולם. 

הוא טען שהגיל שלי מאוד מפריע לו. מתברר שאין לו בעיה לזיין בנות לפני 20 אבל לצאת איתן זו בעיה. קצת הציק לי, אבל אני מבינה את הכוונה – אנחנו במקומות שונים בחיים. 

"בסדר, נעשה את זה בדרך שלך," הוא אמר כששאלתי מה הוא החליט. "לא, לא, זו לא הדרך שלי, אם אתה לא רוצה אתה יודע מה לעשות. ניקח את זה בקצב שלך, לאט, אבל בוא ניקח את זה. בלי משחקים, בלי אי הבנות."

אני עדיין לא בטוחה לגבי מה הוא חושב, ולא שלמה עם כל השיחה ההיא. אמנם האישור לסיטואציה יותר ברור, אבל עדיין לא ברור מדי עבורי, ואני לא יודעת עד כמה אוכל לשגע אותו עם שאלות ואישורים. 

אני גם חסרת ביטחון לגבי האם זה יצליח או לא, האם הוא שלם עם הבחירה שלו או לא. הוא צודק. אנחנו במקומות שונים בחיים. הוא שקוע בעבודה, חוסך לשכירות ולימודים, ואני אוטוטו מתגייסת עם עבודה שלא גוזלת ממני את רוב זמני. אני לא יודעת איך זה הולך לעבוד. אולי אחרי שאתגייס זה יהיה קל יותר, בייחוד אם אשרת במרכז. אבל עד שזה יקרה, יש מספיק זמן לשינויים דרסטיים וניתוק קשר.

הכל קצת מתסכל אותי. בעיקר חוסר הביטחון שיש לי איתו, לגביו, לגבי היחס והמחשבות שלו כלפיי. אני לא רוצה להיות נתונה תחת לחץ או לנסות להוכיח את עצמי. אני לא בטוחה אם זה באמת מה שהוא רוצה ממני. אני לא יודעת איך להתמודד עם זה נכון, בעיקר ביני לבין עצמי. המצב תמיד היה שונה – מישהו שרוצה אותי, רוצה ממני משהו ברור, ואני בעיקר עבודה וסקפטית, פחות מעוניינת. וכעת שנינו אבודים. 

אני לא רוצה לתת לו לפגוע בי שוב, אני לא רוצה לקבל ממנו שוב יחס דוחה ולא מכבד. הוא צודק, זה באמת לא מגיע לי, ונתתי לו מספיק הזדמנויות במקום להיפטר ממנו פעם אחת ולתמיד. אבל ההזדמנויות הללו הן גם בשבילי, לכן היה לי קשה לוותר עליהן. 

אולי הכל יתבהר בהמשך. אולי יהיה יותר טוב. עד אז אמשיך להרגיש קצת רע כשהכל יציף לי את המחשבות (שזה כמעט תמיד), והוא ימשיך לחמוק אל תוך החלומות המציאותיים שלי (לעזאזל עם תופעות לוואי של אנטידפרסנטים) ולגרום לי לתהות מה היה בחלום ומה במציאות. לעיתים זה מבלבל, הכל מרגיש מאוד אמיתי ומוחשי. לפעמים זה מרגיש טוב, ואז תחושת האכזבה מציפה אותי כשאני מתעוררת, אבל לעיתים זה נורא, ויחד עם קרני השמש בעת היקיצה ממלאת אותי גם הקלה עצומה.

אני באמת מרגישה די רע, על אף שלקחתי את התרופות שלי היום. מרגיש כאילו לא לקחתי בכלל. לעזאזל עם הכל. אני לא רוצה להיפגע.

שאלתי את מנהלת הספריה אם הם זקוקים לעובדים. היא אמרה שהיא יודעת שחסר כוח אדם, אך היא אינה אחראית על גיוס עובדים ונתנה לי את מספרו של האדם הרלוונטי לפנות אליו. היא אמרה שאינה יודעת אם יקחו אותי לפחות מחצי שנה, אבל יש לי את המלצתה אם אזדקק לה. 

אני מקווה שיצא לי לעבוד שם. עבודה נוספת לא תזיק, התנדבתי בספריה הזו בעבר ואני יודעת במה התפקיד כרוך, וזו הזדמנות נהדרת לשבת ולקרוא בנחת חלק מהזמן. ואם השכר יהיה יותר ממינימום – שיבורכו.

אני מקווה שההתעסקות עם כל הדברים הללו עכשיו, הטיסה וחיפושים אחר עבודה נוספת, יסיחו את דעתי ממה שכואב.