הייתי וברחתי

עגבניות טריות בבוקר יום שישי נזרקות על ליצן החצר

הליצן לא ידע לשחק אותה,

ודמעה שנצבעה בשחור זלגה לו מהלחי

"עגבניות טריות! עגבניות טריות! עכשיו בשקל עשרים!"

הרוכלים צוחקים עליו, ומוכרי הבורקס לועגים לו

אנשים אוכלים הרבה-הרבה מאפים שמנוניים,

ומביטים בו במבט אלכסוני

"אתה לא ראוי!"

מבוזה ומושפל צועד הליצן החוצה מן השוק,

שוטרים במדים שחורים,

חגורת כסף רחבה, אקדח על האגן,

נעליים גבוהות... צוחקים לו

-מה חשבת, מי אתה בכלל,

לעמוד פה ולנאום נאומים,

ועוד בבגדי ליצן, כש-כל פניך מאופרים-

אבל כשהליצן נעלם, יש שקט מוזר

אנשים מתחילים לנוע בחוסר נוחות - משהו חסר

פתאום הכול נראה רגיל, רגיל מדי, שבא למות

לבוא, לקנות מוצרים, וללכת

לבוא, לקנות בורקס, לאכול וללכת

הבורקס כבר לא טעים! כשאין ליצן לצחוק ממנו

האנשים נראים משעממים, בבגדיהם הזהים,

בהתנהגות הזהה, במחוות המנומסות,

כשאין ליצן שישבור את השגרה

העיניים הופכות מזוגגות, ילדה מרגישה ובוכה -

משהו לא בסדר

-סתם עוד יום- הם אומרים, ומתחשק להם להרוג את עצמם

למה לא יבוא לכאן ליצן? הביאו את הליצן,

שישבור את שגרת יומנו ויפאר את חיינו.