הייתי וברחתי

ילדה קטנה וילד גדול הלכו לשחק בנדמה לי

ילד קטן וילדה גדולה סיימו לשחק בנדמה לי

הרוח שרקה בין הסלעים והעירה את השפנים

מוזיקה של גזר התנגנה חרש מהשופרים

הם היו רשאים לחוות את ילדותם מחדש, אם הם חפצים בכך,

אבל אף צבי ואייל לא רצה לחזור לאותה מדמנת ילדותו

החרקים הקטנים זמזמו מעל ראשי המתים,

ופגעי הזמן אכלו בבשרם

אבל כל עוד הירח היה, אילם ובודד ונוגה,

לאף אחד לא היה אכפת למות על קדושת השם,

וזה מה שהם גם עשו

כל הפילים וכל הג'ירפות והגמלים רצו אל הים,

וניסו לשחות, והעמיקו במים, עד למוות וודאי

רק התמנון שבע הקרבות הביט אליהם ותהה בינו לבין עצמו,

מה לעזאזל הם עושים

האם הם כילו את בינתם בשעשועי מין,

או ששאפו יותר מדי עשב

הדלת נפתחה אל שעשועי הדמיון ומשחקי הנדמה לי,

ומי שהתעקש לקחת את הדברים ברצינות וכבדות -

נפגע

כמה מילים מאף-אחד לאף-אחד הם לא מילים חרוטות על אבן

מי שאמר שהעט חזקה מהחרב, רצה בסך הכול

לגרום לכותבים לפחד לכתוב

מעולם לא הצלחתי לפרוס פרוסת לחם עם מילים,

אבל כן עם סכין ארוכה ומשוננת

במחסניות של האקדחים אין מילים, יש קליעים,

ובין הרגליים שלי יש תותח מדהים

גם הזמן מכלה את המילים, לעיתים תוך שניות,

אבל פצע דקירה קיים לעולם

גם אני קיים לעולם, וגם רגבי האדמה

וכל השעשועים הקיימים על פני הגלובוס,

במיטות כאלה או אחרות

אז הוא אמר ככה? אז מה, גם אני אומר הרבה דברים,

זה לא אומר שהם נכונים

קל מאוד לכתוב, קשה יותר לעשות

קל מאוד להגיד, קשה מאוד לבצע

מה, מה זה אומר על הולכי הרגל...?

כלום, ממש כלום,

הולכי הרגל ימשיכו ללכת ברגל כמו תמיד,

והירח יישאר אילם, בודד ונוגה.