מי היה מאמין שאני אהיה כאן עכשיו.
אז אני כאן... אחרי שעברתי כל כך הרבה מהפוסט האחרון.
את הפוסט האחרון עדכנתי יום לפני הגיוס שלי. יום שני 14.8.2006 גיוס של חיל האוויר, חיל המודיעין ונראה לי גם של חיל הים. אני הייתי חלק מאותם מאות חיילים, שהפכו חלק מצבא הגנה לישראל באותו היום. אני לא אדבר, על מה שעבר עליי ומה שהרגשתי, אני פשוט אספר את הסיפור שלי.
לאורך היום היו לי כאבים בקרסול. לא כאב רציני. כאב שבא והולך. לא התייחסתי לזה יותר מידיי והמשכתי בכל מה שהצבא תכנן לי. לקראת הערב סחבנו את התיקים לחדרים. הרגל שלי לא החזיקה אותי יותר, ועפתי אחורה עם התיק. נפלתי על התיק. הכאבים התגברו, והרגל התנפחה קצת. המפקדת שלי לקחה אותי לחובש, והוא אמר שמתחתי את הגיד. הוא אמר לי גם: "שימי את התחבושת הזאת (תחבושת אלסטית) לאורך כל היום. אם זה לא עובר תוך כמה ימים, תחזרי אליי". חזרתי לאט ובצליעה לחדר והלכתי לישון.
למחרת התחשבו בי מאוד המפקדים ולא האיצו בי בכלל. הצוות שלי עשה תורנות מטבח לאורך כל היום.. אז החובשת בדקה אותנו (לראות מי כשיר לעשות את התורנות), ולי היא אמרה לא לעשות אותה. אז לא עברתי בין השולחנות לראות מי צריך שתייה, אבל בכל זאת עזרתי לנקות את כל המטבח אחר כך. לקראת 17:30 החובשת, שבדקה אותנו בבוקר, ראתה אותי בדרך לחדר ואמרה לי, שאני חייבת ללכת שוב לחובש. הרגל שלי התנפחה מאוד מהבוקר. אמרתי את זה למפקד במחלקה שלי, והוא לקח אותי לחובש. החובש אמר, שהוא לא רוצה לפנות אותי, אבל אני לא עושה כלום, עד שאני לא רואה רופא בבוקר. קיבלתי ב' עד 8:30 בבוקר למחרת (יום רביעי). הרופא שבדק אותי, החליט לשלוח אותי למיון לבדיקת אולטראסאונד. אחרי שהוציאו את הפינוי למיון (שזה סיפור לא קל בכלל), הורידו אותי באיכילוב עם מפקד, שבמחזור הזה לא מפקד על אף צוות.
אחרי זמן המתנה ארוך למדיי שלחנו אותי לאולטראסאונד. ממה שהבנתי מהרופא במיון, הם רצו לבדוק אם יש לי קריש דם. הבדיקה יצאה שלילית. כלומר, לא מצאו לי שום קריש דם. נתנו לי משכך כאבים (שאחר כך התברר ככדורים לדלקת בשריר) ויומיים גימלים. אמא חיכתה לי מחוץ לבסיס ולקחה אותי הביתה. אבא בינתיים דאג לי לקביים מ"יד שרה". הגעתי הביתה, התקלחתי (עם כיסא באמבטיה, כי לא יכולתי לעמוד), אכלתי והלכתי למירי. יום לפני (יום שלישי) למירי הייתה יומולדת, והיא חגגה את היומולדת שלה ביום רביעי. היא לא ידעה שאני יצאתי הביתה. בן חיכה לי מחוץ לבית שלה ועזר לי לרדת עם הקביים. בדרך הוא צעק למירי: "מירי?! מירי, הבאתי לך חיילת". ההפתעה של כולם הייתה עצומה. למרות שישבתי איתם קצת זמן, מאוד נהניתי. בסמת הקפיצה אותי הביתה ביחד עם בן. הוא סידר לי את החדר, את המיטה, דאג לי למים, כרית לרגל, שמיכה וכל מה שהייתי צריכה. הוא גם נעל את הדלת וזרק לי את המפתח, רק שאני לא אצא מהמיטה.
ביום חמישי הכאבים רק החמירו והרגל רק התנפחה יותר ויותר. אני בעצמי לא הייתי מסוגלת לגעת בה. זה היה כאב מטורף! בן יצא מהעבודה רק כדי לדאוג לי ולעזור לי.
למחרת, ביום שישי, אמא לקחה אותי לקופת חולים רק כדי להתייעץ עם הרופאים שם. בקופת חולים ייעצו לנו לחזור לאיכילוב ולעשות בדיקות דם, כי את הבדיקה הכי בסיסית לא לקחו לי ביום רביעי באיכילוב. אחרי 6 מבחנות דם, בדיקת שתן והרבה זמן לחכות התוצאות של הבדיקות יצאו טובות. זאת אומרת, שלא מצאו שום סיבה לכאב שלי. נתנו לי עוד 5 גימלים לנוח בבית עם רגל מורמת.
את הסופשבוע העברתי דיי בדממה. בן בא אליי גם בשישי וגם בשבת. היינו ביחד כל יום שבת, כמעט. בדיעבד אני יכולה להגיד, שלא הייתי אני באותם הימים. בקושי דיברתי, לא צחקתי, לא חייכתי, הייתי כעוסה. כל המצב העיק עליי, לא רק פיזית, גם נפשית.
כדי לא לעשות טירונות חוזרת החלטתי לא לנצל את 5 הגימלים שקיבלתי, ולחזור לבסיס. אמא הקפיצה אותי עד הכניסה לבסיס, ומשם ב-ש.ג. השיגו לי טרמפ למגורים. זה מרחק הליכה דיי גדול. בן דוד שני שלי, שהתגייס איתי באותו יום והיה בפלוגה שלי, פגש אותי בכניסה למגורים ועזר לי עם הציוד. אל תוך הבניין סחבו לי את התיק כמה בנות.
העברתי את יום ראשון בהליכה עם הקביים מצד אחד של הבסיס לצד השני. תמיד הייתי מאחורי כולם. הם גם קיבלו נשק, ואני לא. לא יכולתי לסחוב את עצמי, אז לסחוב גם נשק?! וחוץ מזה, לא עברתי תדרוך על הנשק. אז לא היה לי אישור לקבל נשק. את הזמן המועט שלי שם העברתי עם הצוות. הסתכלתי עליהם בשיעורי נשק ולא עשיתי כלום. גם במסדרים היה לי אישור לשבת.
כשקיבלנו 15 דקות זמן פריסה, צעדתי לכיוון השירותים בידיעה, שאני לא אספיק להגיע חזרה בזמן לעמוד למסדר, אבל לא הייתה לי ברירה. הייתי חייבת פיפי.. בדרך עף לי אחד מהקביים ונפלתי. העיניים התמלאו קצת בדמעות גם מהכאב וגם מהשוק שקיבלתי. הבית שחי שלי היה אדום ומלא פצעים מהקביים, וכפות הידיים שלי גם-כן. כשהגעתי לאזור השירותים, ראתה אותי המ"מ וקראה לי לשיחה. היא אמרה לי, שהם שולחים אותי הביתה. אני בקושי הולכת, ואין טעם שאני אשאר בבסיס. אני צריכה לקחת את 5 הגימלים שקיבלתי, ואחר כך נראה מה יהיה. היא גם אמרה, שטירונות היא לא יכולה להעביר אותי ככה, בקושי הולכת. אז התקשרתי לאמא, והיא באה לקחת אותי. המזל הוא, שבבוקר היא הורידה אותי ונסעה לסבא וסבתא עם אחותי. משם היא נסעה לבסיס של אחי והייתה כבר בדרך הביתה איתו כשהתקשרתי. לאח שלי יש אישור כניסה לבסיס. אז הוא נכנס עם האוטו ולקח אותי. לא הייתי מסוגלת ללכת יותר. אמא חיכתה לנו ב-ש.ג. . עמדנו עם האוטו בצד והבנו שעומדות לפנינו 2 אפשרויות: או לחזור הביתה ולשכב 5 ימים בתקווה שהרגל תשתפר (אחרי שכבר שכבתי בבית 4 ימים והמצב רק החמיר), או לחזור לאיכילוב לבדיקה חוזרת, כי זה לא יכול להיות שלא יודעים מה הבעיה.
הגענו לאיכילוב אמא, אחי הגדול ואני. עשו לי שוב אולטראסונד ולא ראו כלום. אורתופד ראה אותי, ואמר שיש לי דלקת בשריר. הוא נתן לי מרשם לכדורים ועוד 3 גימלים. את אותם הכדורים שהוא רשם לי, קיבלתי כבר בפעם הראשונה במיון. הכדור לא הקל לי על הכאב, אלא רק מסטל אותי. אחי ואני יצאנו מהמיון, בזמן שאמא נשארה לדבר עם הרופא. בסופו של דבר, הוא אמר לה, שאני יכולה להישאר בלילה במיון ובבוקר לראות ראש מחלקה של פנימית מייעצת, או לחזור למחרת בבוקר (יום שני) לאותו הרופא. החלטנו לחזור הביתה, ולמחרת התייצבנו בסביבות 8:00 באיכילוב. חיכינו המון זמן, עד שהרופא התייחס אלינו, וגם כשהוא התייחס, הוא יצא כל רגע מהחדר בטענה, שאני חולה במצב קל, ויש לו חולים קריטיים. לא אמרתי כלום.. אחרי הכל, אני לא בדיוק מבינה ברפואה. זה היה פשוט מייאש לחכות כל כך הרבה זמן.
אותו רופא התייעץ עם מומחה כלי דם, והוא אמר, שבטוח יש לי קריש דם, וצריך להתחיל טיפול במדלל דם. הרופא שלי התעצבן ואמר, שהוא לא נותן לי מדלל דם, עד שהוא לא יודע בוודאות שיש לי קריש. הוא שלח אותי לבדיקת אולטראסאונד מיוחדת, שרק בנאדם אחד באיכילוב יכול לעשות. זה כבר היה האולטראסאונד השלישי שלי. הרופא מצא לי חסימה בכמה וורידים מאחורי הברך. אי אפשר לתאר את הרגשת ההקלה שהרגשתי באותו הרגע. אחרי 3 פעמים, שאמרו לי "אין לך כלום. תלכי הביתה ותנוחי עם רגל מורמת", סופסוף מצאו את הבעיה. הרגשתי הקלה נפשית יותר מהכל.
חזרו לרופא בפנימית מייעצת, והוא הסביר לנו על הטיפול שאני צריכה לעבור. הטיפול כולל זריקות פעמיים ביום, ואחרי חודש עוברים בהדרגה לכדורים. האחות אמרה לאמא שלי, שהיא תראה לה איך להזריק, ואמא שלי קצת נרתעה. אז אני אמרתי, שאין לי בעיה להזריק לעצמי. האחות הראתה לי מה לעשות, איך לעשות וכמה חומר להשאיר במזרק (אני לא צריכה את כל המזרק). הכל היה בסדר עד לרגע, שתפסו אותי סחרחורות ובחילות. אני מכירה את ההרגשה הזאת, כי חוויתי אותה 3 פעמים. בכל זאת, אמרתי לעצמי, שאני לא יכולה להתעלף, אבל זה היה חזק ממני. החזקתי את עצמי וקראתי לאמא, שבינתיים הלכה להביא לי מים. תפסתי במוט מתכת מסביב לכיסא גלגלים, והרעש, שהטבעות שלי עשו עליו, צלצל לי במוח. ניסיתי לעבור מהכיסא למיטה שהייתה שם ליד, אבל ידעתי שאני לא אצליח להחזיק את עצמי. אז נשארתי על הכיסא מנסה להילחם. אני לא זוכרת מה קרה אחר כך. אני זוכרת, שאמא שלי ענתה לי כשקראתי לה, אבל היא לא הבינה את המצב שלי. התעוררתי על המיטה בדיוק, כשאחות הרימה לי את הרגליים, ושוב נפלתי לאותה התרדמת. התעוררתי שוב בשיגעון מוחלט. הגוף שלי התחרפן באותו זמן של אובדן הכרה. התעוררתי מים ורעדתי מקור. היו לי צפצופים חזקים מאוד באוזניים, ועדיין את הרעש של הטבעות. התעוררתי בוכה ובהיסטריה. הרגשתי כל כך רע. אחרי כמה רגעים אמרתי לאמא, שנראה לי שהתעלפתי לכמה שניות. אחר כך הבנתי, שהתעלפתי פעמיים, כי זכרתי את המצב, שהייתי על המיטה, בדיוק, כשהרימו לי את הרגליים. הרגשתי כל כך רע. הבטן, איפה שקיבלתי את הזריקה, כאבה לי מאוד. לא ידעתי איפה לתקוע את עצמי. הרופא אמר, שאני האדם הראשון שהוא מכיר, שהגיב לזריקה ככה. בגלל זה היינו צריכים לחזור למחרת (יום שלישי) שוב כדי למצוא אלטרנטיבה אחרת לטיפול.
ביום שלישי הפחד היה גדול מהמצב שהולך להיות. הרופא אמר שנצבות בפניי 2 אופציות: אני יכולה להתאשפז לכמה ימים, ואז לקבל את הזריקות באינפוזיה בצורה מבוקרת, או לעשות שוב את הזריקה. לא הייתי מוכנה להתאשפז, ובטח שלא לעשות את הזריקה ולעבור שוב את הכל. היתרון מכל המצב שנוצר, זה שהתחילו לי במקביל טיפול בכדורים. במקום חודש זריקות, ואז לעבור בהדרגה לכדורים, קיבלתי כדור עם הזריקה לזרז את התהליך. אחרי התלבטות לא קלה, החלטתי לקחת את הזריקה וללכת הביתה. הפעם האחות הסבירה לאמא מה לעשות, ובמקום לקבל 2 זריקות ביום קיבלתי זריקה אחת כפולה. שכבתי שם להרגיע את הגוף וחזרתי לרופא. הצלחתי לשכנע אותו לא לחזור מחר (יום רביעי) שוב. אמרתי, שאני אקח את הזריקה בבית.
בבוקר אמא ואני התיישבנו על המיטה שלי. אמרתי לה שאני אזריק, ושרק תהיה לידיי. זה לא היה קל, שכמו שזה נראה, כשאחות עושה את זה. אבל עשיתי את זה. הזרקתי לעצמי מדלל דם בבטן.
ביום חמישי שוב חזרנו לאיכילוב. הפעם הרופא נתן לי עוד 6 מזרקים וכדורים.
ההשפעה של הזריקה מדהימה! באותו היום של הזריקה הראשונה הרגל התחילה לחזור לעצמה. היא פחות כאבה, והיה קל יותר ללכת. הנפיחות גם התחילה לרדת.
בגלל כל המצב שנקלעתי אליו, הייתי צריכה לעלות לוועדה רפואית. הטיפול במדלל דם אוסר עליי לעשות כל פעילות גופנית. אני חייבת לשמור על עצמי, שלא לקבל מכה הכי קטנה. ממכה קטנה יכול להיות לי דימום פנימי, או שאני אאבד הרבה דם בגלל שהדם דליל.
הוועדה הרפואית הייתה היום. הם נתנו לי פרופיל 24 ל-9 חודשים. ברגע שאני אסיים את הטיפול במדלל דם, תהיה לא אופציה להתנדב.
מחר אחרי הבדיקות באיכילוב אני צריכה ללכת לבקו"ם להזדכות על הציוד.
אני לא חושבת על המשך השירות כרגע. אני רק רוצה להיות בריאה.
בכל מקרה, את התפקיד שלי אני כבר לא אקבל. הם לא יכולים לחכות לי 3 חודשים. זה סוג של וויתור על חלום. 6 שנים חיכיתי לתפקיד הזה. התאכזבתי, אני לא אגיד שלא... אבל מה אני יכולה לעשות, חוץ מלהשלים עם המצב?! לכעוס ולהתעצבן לא יעזרו לי. עכשיו הכי חשוב להיות בריאה.
אז זהו להפעם. בינתיים אני כל יומיים בבדיקות באיכילוב למעקב. צריך לבדוק את רמת הדלילות, ואם יש צורך לשנות את המינון של התרופות.
ולסיום, אני חייבת להגיד תודה לאחד וליחיד - נסיך שלי! אתה יודע איזה ימים נוראיים עברו עליי. אתה עברת את זה ביחד איתי. אני יודעת, שלא תמיד היה קל, אבל בראייה לאחור, אפשר להגיד שחזרתי לעצמי. למרות שעכשיו אני מנמיכה פרופיל ושומרת על עצמי מאוד. תודה על כל זמן ורגע, שהיית איתי והקדשת בשבילי! תודה שעמדת לצידי, תמיד! תודה על הכל! תודה על האהבה האינסופית והענקה הבלתי פוסקת שלך! תודה, נשמה שלי! אני אוהבת אותך! J אני אוהבת אותך, אושר שלי! אני אוהבת אותך!
חברים שלי! תודה על הדאגה והשיחות! ואחרי מה שעברנו בשבוע האחרון כולנו, אנחנו עכשיו יותר מתמיד מבינים, כמה הבריאות זה הדבר הכי חשוב. שרק יהיה טוב. והכל יסתדר בסוף! הכל יהיה בסדר!
לילה טוב!
אוהבת,
כמו תמיד,
שעכשיו הולכת להיות הרבה בבית...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
