לא כתבתי כאן כלום לאחרונה כי רציתי לנצל את הימים שאמא שלי לא הייתה כאן עד תומם XD
היה כיף , ברצינות..כל כך נהנתי..אבל עדיין ,לא עבר יום שלא בכיתי בו..אני לא יודעת מה יש לי אני ממש מתגעגעת לאבא שלי יותר מתמיד ואני מרגישה כאילו הקטע להתגבר נורא רחוק ממני..
ולכן! כחלק מתהליך ההתאבלות ,כפי שהכרזתי בעבר, החלטתי להוציא בכתב זכרונות רעים והיום :איך הכל התחיל ונגמר!

מתישהוא בדצמבר לאח שלי ולאבא שלי היה ריב..
יום אחרי הריב הזה אבא שלי התחיל לההרגיש רע 
אבל הוא היה בטוח שזה רק צינון
לבסוף אחרי שלושה ימים שהוא מרגיש בהם "רע" הוא הסכים ללכת לראות רופא וגילה שה"רק צינון " שלו הוא בעצם התקף לב...אוי אבא..במשך שלושה ימים מסתובב עם רגל בקבר..כמה עוד גברי אתה יכול להיות ? 
עשו לו צינתור ובצינתור גילו לו גידול..
בניתוח אחר כשניסו להוציא את הגידול ,גילו עוד כמה ושמאוחר מדיי להציל אותו ונתנו לו חצי שנה לחיות..
אם כי הוא "זכה" לשמונה חודשים בסוף..
במשך חצי שנה לא אני ולא אח שלי הבנו ממש שאבא שלנו הולך למות..ידענו שהוא לא יחיה לעוד הרבה אבל לא הצלחנו לתפוס את המשמעות של זה..
בשבוע הראשון של החופש הגדול עוד יצאתי עם חברות ..עדיין לא עקלתי..
כשאבא שלי הובהל לבית חולים עדיין לא ממש הבנתי ..לומר את האמת ..הייתי בטוחה שהוא יחלים..(זה היה טיפה לפני שסיפרו לי שיש לו סרטן ועוד הייתי אופטימית כי הוא לא היה נראה כמו חולה סופני..)
הייתי הולכת לבקר אותו כל יום לשעה או שעתיים
אבל אח שלי היה מגיע פעם בשבוע..
כשאח שלי החליט לספר לי שלאבא שלי יש סרטן זה הכה אותי שאבא שלי לא יחלים
ועדיין הייתי אנוכית והעדפתי לישון מללכת לבקר את אבא שלי..
לקח לי קצת זמן אבל בסוף הבנתי שאם אבא שלי לא יחיה לעוד הרבה זמן אני רוצה להיות איתו כל הזמן שרק נשאר לי
יושבת לידו , איתו, עושה כל מה שהוא רוצה..
מלנגב לו דמעות מהפנים עד ללנגב את הקיא שלו מהרצפה..

היה איזה יום שכולם חשבו שזה הסוף
אח שלי העיר אותי בעדינות אמר לי לצחצח שיניים ולשבת עם אבא שלי
כשקמתי ראיתי את דודה שלי , אחת מאחיותיו של אבא שלי , בוכות..הרגשתי רע
ראיתי את אבא שלי שוכב על הספה בסלון (הוא אהב לישון שם ,גם המיטה שלו הייתה בסלון..)
ודיברנו קצת 
כשהבנתי שזה הסוף ניסיתי לשאול אותו על דעתו בקשר למה אני אלמד בעתיד שלי , רציתי להספיק לשמוע על דעתו  
הוא אמר לי ללכת על פסיכיאטריה (הייתה לי התלבטות בין פסיכיאטריה לפסיכולוגיה)
שאלתי אותו אם יש משהו בעולם הזה שיעשה אותו מאושר
הוא לא ענה
אמרתי לו "שאני אצליח בבאק?" (באק= ככה נקראים הבגרויות שלנו בבית הספר הצרפתי שבו אני לומדת)
הוא אמר לי "שתצליחי בחיים"..
הדודים שלי , שאר האחים של אבא שלי, לא רצו לוותר עליו ושלחו אותו שוב לבית חולים , שם המצב שלו לא החמיר אבל גם לא השתפר..
גררנו את הסבל שלו יותר מדיי ..נורא רצינו להיות בטוחים שעשינו את כל מה שאפשר..
אחרי חודש של עוד סבל אצל כולם..הרגשתי שוב פעם שזה הסוף
אבא שלי היה נורא עייף ..עייף מתמיד 
ואח שלי שעובד משמרות לילה מ11 בלילה עד 9 בבוקר לא היה מרבה לבוא לאבא שלי כי "הוא עייף"..
אבל הרגשתי שאם אח שלי לא יהיה שם כשאבא שלי ילך הוא יצטער על זה כל חייו..קראתי לאח שלי בבהלה 
ומ2 עד 9 ,בכיבוי האורות של המחלקה הכירורגית ,אבא שלי נשאר..זה לא היה היום האחרון..

שלוש ימים מאוחר יותר , ביום שבת
שוב הרגשתי שזהו..שוב קראתי לאח שלי ..אח שלי התעצבן עליי "תפסיקי לקרוא לי אני עייף! " (נורא רציתי לתת לו סטירה..)
אני הייתי אצל אבא שלי מהשעה 1 ..ואז דודה שלי , אחותה של אמא שלי שגם נורא אהבה את אבא שלי , באה לבקר אותו
כשכל הדודים שלי ,אחים של אבא שלי , באו וראיתי שאח שלי לא יעזוב ..עזבתי אני בסביבות 8 אחרי שהלכה לי התחת מהישיבה..
דודה שלי הסיעה אותי הביתה ואמרה לי שזה נראה לה גם כמו הסוף..שכאשאמא שלה ,סבתא שלי , הייתי חולה גם בסרטן ,ביומה האחרון היא נראתה כמו שאבא שלי היה נראה..לא רציתי להאמין לה עד כמה שהסכמתי..
הלכתי להתקלח
וחשבתי מחשבות שאני תמיד חושבות (כי אני בן אדם חולני מלא בהומור שחור) "איזה קטע אם אני אצא עכשיו המקלחת ויגידו לי שאבא שלי נפטר.."
יצאתי מהמקלחת ואמא שלי חייכה לי חיוך לא טבעי..חיוך שהיא בחיים לא חייכה..
ואמרתי לעצמי "איזה מוזר זה היה..אולי אבא שלי באמת נפטר..חחחח נעעע דיי שטויות"
דודה שלי ,האחות של אמא שלי שהסיעה אותי הביתה, הגיעה .
אמא שלי אמרה לי שלדודה שלי יש משהו לספר לי 
אמרתי לה אני מיד מתלבשת ובאה..
כשהתלבשתי אמרתי לעצמי "המ..אולי אבא שלי באמת...? אולי היא סתם רוצה לומר לי מילות עידוד .."
יצאתי לסלון , דודה שלי לקחה אותי לחדר שלי שוב
והיא אמרה לי "את יודעת..אני אמרתי לך שזה הסוף.." (משהו מעורפל כזה)
סרבתי להבין .."מה? "
היא אמרה עוד משהו מעורפל ..עדיין לא רציתי להבין..
שאלתי "הוא מת ? "
היא אמרה "הוא מת "
אני לא בטוחה איך אני ממשיכה את הסיפור מכאן..אמ..
התלבשתי..הלכתי לבית חולים לראות ..בתכלס? לראות גופה...
חנינו
ראיתי את אח שלי בחוץ
בכינו טיפה ,התחבקנו
בן דוד שלי חיבק אותי , בכיתי עוד טיפה
אח שלי הצטרף לחיבוק ,בכינו עוד קצת
נכסנו לבניין
כל כך הרבה בני משפחה בחדר ההמתנה 
דודות שלי בוכות בצד של החדר..
וראיתי את אבא שלי שם..על המיטה בבית חולים ללא רוח חיים..
נשקתי לו את המצח כמה שרק יכלתי..נשקתי לו את הלחי
לא רציתי לעזוב..אבל הייתי צריכה..
אחסנו את הגופה ובבוקר התקיימה ההלוויה..ואין לי כוח לדבר גם על זה..אז ..בפעם אחרת! 
גם אין לי כוח לקרוא שוב כדי להיות בטוחה שאין שגיאות כתיב..אממ..אם יש שגיאות כתיב אני מאשימה את הדמעות שלי שהקשו עליי לכתוב! חהחה!
אני לא אוהבת להראות לאנשים צד של חולשה שבי
זאת גם הסיבה שאני לא יכולה לבכות ליד אנשים ..ברצינות..אני עוצרת תנשימה עד שעובר לי..אני חייבת לטפל בעצמייייייי!
בנימה זו ,אני אפסר לכם בדיחה שאני צוחקת ממנה כבר יומיים :
בטח כשפרחות מחפשות עבודה הן שולחות קורות חייםשלייייייייייייי *מתגלגלת על הרצפה מצחוק*