הייתי הסופ''ש בהופעה של אביצ'י בשישי ובטומורולנד יונייט בשבת
והיה כיף נדיר
אבל עכשיו אני צריכה לחזור לשגרה ולהתכונן לעתיד שלי ולחזור להיות סטודנטית ומבוגר אחראי
כאילו כל מה שהיה לי לצפות לו נגמר
ואין לי עוד מסיבה לצפות לה
ואין לי עוד אירוע לחכות לו
ואין לי כסף לתכנן עוד אירוע
ולאמא שלי אין סבלנות להרשות לי עוד אירוע
ואין לי חבר
ואין לי זמן
ואין לי חופש
ואין לי חירות
ואין לי חבר וכעיקרון תכננתי לכתוב כאן שאין לי כוח אבל בסוף יצא חבר כי חבר זה כוח וחשוב או משהו כזה או אחר שקשור לתת מודע שלי
אז גם אין לי כוח
ואין לי אבא וזה הדבר היחידי שלעולם לא יחזור אלי
ואני יודעת שאני אמורה לחשוב על מה שיש לי במקום מה שאין
אבל כל מה שיש לי ,כאילו מלבד הבריאות שלי ,שאר חברי המשפחה ,וחברים וכל מני שטויות כאלה שאני מדוכאת מדי כדי לתת להם להיות מקור הכוח והאושר שלי כרגע,
זו תחרות שתקבע את כל העתיד שלי ,שיש לי סיכוי כל כך קטן ששואף למינוס אינסוף להצליח בה ואני לא רוצה את זה ונמאס לי מזה ונמאס לי לפחד מזה ואני רוצה למות אבל זה נשמע מפחיד אז אולי רק תאונה קטנה שבעקבותה, אחרי שאתאושש, כולם יבינו כשאני אגיד שאני לא רוצה את התחרות הזאת יותר כי הם ירחמו על האני המסכנה שהייתה בתאונה והעיקר שהיא חיה מה זה משנה אם היא זורקת את חלום חייה לפח ?

*כעיקרון קיוויתי שאני אכתוב את מה שעל ליבי כאן וכמו תמיד כל רגש ורצון לבכות יעזוב אותי ויחיה לנצח בבלוג הזה ,אבל אני מניחה שזה יקח קצת יותר מזה בשביל להתאפס על עצמי הפעם ,הו וול.