בא לי לספר כל מה שהשתנה מאז הפעם האחרונה שכתבתי כאן
בא לי גם סתם לכתוב משהו שטותי
בא לי לספר משהו מהלב
בא לי לספר משהו שיסכם לכם ולי
את כל מה שחוויתי שם
בא לי שנבכה ביחד
בא לי לגרום לכם לצחוק
בא לי לפרוק
אבל הכי בא לי לשתוק
בחור שיצאתי איתו פעם אמר לי "את האהובה עליי שםשכיףלדעת, את לא עושה לי דרמות"
אמא שלי אמרה לי "תודה לאלוהים שיש לי לפחות בת אחת לא בעייתית"
חברים שלי תמיד יסובבו את מסלול השיחה כדי שהסוף של המשפט שלי יהיה ההתחלה של הסיפור שלהם
אני בחרתי להיות זאת שתמיד מקשיבה ,ואתם בחרתם להיות אלו שתמיד מדברים
וזה בסדר ..כל אחד והבחירות שלו בחיים
וזה לא יפה לבחון חברים ולצפות שהם יתנהגו בצורה א' כשאת משדרת שאת בסדר עם צורה ב' (ניראה לי שככה דברים עובדים?)
אבל עדיין ,אני נחנקת לפעמים
ומתפוצצת לעיתים
וכותבת על זה שיר ומנסה לתאם חרוזים
כי זאת הפלטפורמה היחידה שבה אני יכולה להגזים
טוב אני אפסיק זאת לא חכמה לחרוז דברים שנגמרים ב"_ים"
אני מרגישה פשוט אבודה
בין הרצון לשתף
ובין הפחד להיות סתם דרמטית על דברים שטותיים
ובין ההרגל פשוט לקחת אוויר עמוק ולנשוף את הכאב החוצה
ובין לחכות שהרע יגמר ומחר יהיה יום טוב יותר אז למה לבכות ?עוד רגע וזה עובר !
ובין הפחד לחפור ושיגידו לי "וואו סתמי ת'פה כמה אפשר לבכות על כלום?" (זה פחד הגיוני אגב?)
ובין...מה שבין כל אלה
כתבתי משהו לפני כמה ימים והראתי לחברים ואמרו לי את חייבת לשתף את זה ב"MAVEZA" או עוד פלטפורמה
ואז נזכרתי בבית הזה ,ובמדינה הפיקטיבית הזאת שנקראת "ישראבלוג"
בפוסט האחרון שלי הייתי ילדה מלאה בחלומות
מצחיק איך זה לא מספיק לרצות משהו בשביל להשיג אותו, לא ?
חחחחח ..לא האמת..זה ממש לא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
