אני באמת מנסה להבין למה למשקל יש חלק כל כך גדול בחיים שלי

לפני ארבע שנים ממש לפני הצבא ירדתי במשקל והביטחון עצמי שלי וההרגשה עצמית שלי לא גדלה ולא הרגשתי אותה 

אבל מה שכן הסביבה השתנתה שזה מצחיק שלפי זה שנהפכתי למקל פתאום אנשים התחילו לחבב אותי וזה כל כך מפגר 

לא הייתי עם ביטחון עצמי וואו אז להגיד ׳׳כי הביטחון עצמי שלך עלה אז גם היחס׳׳ אז זה ממש לא נכון כי הייתי ילדה שמנה בגוף של ילדה רזה

וכן זכיתי ליחס מדהים ולא הבנתי שכל היחס המדהים הזה היה בגלל שהייתי רזה זה הזוי 

ואיך אני יודעת?העלתי בחזרה כמה קילוגרמים מקסימים ואני לא נראת כמו שנראתי לפני שלוש שנים או שנתיים וכן מסתבר שנראתי טוב ולא הייתי מודעת לזה..

היחס שאני מקבלת עכשיו כמעט בכל מקום אפשרי הורג אותי בקטע שקשה לי לתפקד אני בהלם שזה באמת תופס חלק כל העניין של המשקל והרזון

והביטחון עצמי שכן עלה טיפה בשלוש שנים האלה ירד לתחתית בקטע שאני לא מסוגלת לדבר עם אנשים או לתקשר או לצאת מהמיטה הדבר היחידי שאני עושה בלית ברירה זה ללכת לעבודה ולחזור למיטה ולא לזוז ממנה ולימודים מסתבר שזה בכלל לא בא בחשבון כי אני כזו אפסית שאני משוחררת שנה וחצי ואני לא יודעת בכלל מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי והדבר היחידי שבא לי זה לרדת במשקל זה ה׳חלום׳ הגדול בגלל הסביבה הנורא תומכת והמקסימה שלי אני מרגישה ענקית ואפסית ובמקום לקחת את עצמי בידיים אני יושבת בלילות בוכה ואוכלת וממשיכה להשמין 

אני לא יודעת מה הפואנטה של הפוסט

אני מוציאה תסכול שיושב אצלי כבר תקופה די ארוכה כואב לי באמת ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי 

ושלא תחשבו שאני כזו ילדה שטחית כמובן שהמשקל זה חלק קטן משלל הבעיות המדהימות שיש לי ובאמת שאין לי כבר כוח

חשבתי שגיל ההתבגרות גרוע אבל מסתבר שזו טעימה קטנה מהחיים

החיים הרבה יותר רעילים