בפעם האחרונה שנפגשו היא לבשה שחור. היא עדיין לא יודעת באיזה נעליים לבחור. בפעם האחרונה שנפגשו זו היא שיזמה את הפגישה. אמנם הוא הציע להיפגש, אבל היא תכננה הכל מראש. הכל. באופן לא מודע שכזה, אפילו מה תלבש בפעם האחרונה. חוץ מהנעליים. נעליים זה עניין לא פשוט. היא לא יכלה להפסיק לבכות לפני. לפני הפעם האחרונה שייפגשו. הדבר היחידי שגרם לה להפסיק היה העובדה שלא רצתה שיראה אותה בעיניים אדומות ונפוחות, וגם כדאי שעיניה לא ייראו ככה. גם הפחד מלפגוע בו לא עצר אותה מלפגוע מעצמה. לפני הפעם האחרונה שנפגשו היא התבשמה והתאפרה, ממש כמו שהייתה עושה פעם, שפגישתם האחרונה הייתה המחשבה האחרונה שתעלה בראשה. אולי אחת לפני אחרונה, מיד אחרי היא תתחרט שלא נעלה את הסניקרס.
אחרי הפעם האחרונה שנפגשו היא ידעה מראש שזה יהיה גדול עליה ובלעה בנחת את ארוחת הערב שהכינה טרם המפגש. 2 משככי כאבים בתיבול כוס מים. לאחרונה זה הדבר היחידי שעוזר לה להירדם. היא נרדמה כעוגן שהגיע כל כך, כל כך עמוק, בפעם האחרונה.
הוא החזיק אותה בזרועותיו וראה איך היא מדממת את שאריות האדם שהייתה ונשארת לא יותר מקליפה שתירקב. היא בכתה. היא בכתה יותר מידי. וכמו בכל אגדה אורב-בולשיט, היא אמרה לו את שלושת המילים שאנשים אף פעם לא רוצים לשמוע. הוא רק התעצב שוב. חבל. ענה בשקט המתאים לו: ''אני בחיים לא אשכח אותך''
והיא ענתה לו:
''רק במוות''
בעוד 3 ימים אסגור את הבלוג
בבלוג זה
בכל הבלוגים
