ב MAD WORLD של TEARS FOR FEARS יש שורה שלא יוצאת לי מהראש. בתרגום לעברית השורה הולכת כך: זה נראה מצחיק/זה נראה עצוב שהחלומות הטובים ביותר שלי-הם החלומות שבהם אני מת...
אני חושבת שזאת אחת השורות הכי נכונות גם לגבי. שלא תחשבו לא נכון..אין לי נטיות התאבדות וגם מעולם לא ניסיתי...ולו רק בגלל שיש אנשים שזקוקים לי,זקוקים אפילו מאוד ( למרות שבעיני הרבה פעמים אני לא טובה ומתאימה להם לצערם ).אם יש דבר שעליו אני מצרה ומתחרטת זאת עגמת נפש שגרמתי לאחרים ואין בי רצון לגרום להם לעוד.ואולי זאת הסיבה שאני עוד "סוחבת" הלאה...מאמינה בניצוץ קטנטן שאולי מתישהו יהיה להם טוב איתי ולי יהיה טוב עם עצמי.
OCD, דו קוטביות גבולית,נטיה לדיכאון דו קוטבי, חרדה,לחץ,מרדף אחרי שלמות וכישלונות חוזרים בעקבות חוסר ההצלחה לכך...אלה רק מעט מהאבחנות שניתנו לי בשנות חיי...כל מטפל עם ההגיון שלו,כל רופא עם ראשי התיבות שמתאימים לי בעיניו...ואני,אני יודעת שמשהו דפוק בי ( תכלס לא בכולם יש משהו דפוק?? )...חלק רשמו כדורים,חלק רשמו קבוצות טיפול עם עוד ראשי תיבות...ואני...אני פעם לקחתי כדורים,פעם לא...עכשיו ככה ככה. לפעמים נדמה לי שטוב לי להתבוסס במרה השחורה שלי...הרעיונות הכי טובים עולים לי ברגעים האלה..רק חבל שהם נשארים בגדר רעיון-עוד חלום שבור.
נעלמו לי העלומים,כל היופי ( שהערכתי מאוחר מידי ) כבר לא נמצא...ולמרות שמאז ומתמיד הרגשתי כנפש מיוסרת וזקנה-עכשיו זה גם נראה כלפי חוץ.
למה שעוצמים עיניים ופוקחים שוב, דברים לא משתנים?? לא נעלמים?? למה ככל שהזמן עובר,האובדן מתעצם???
למה אני מרגישה שכל העולם נגדי ואני האוייבת הגדולה ביותר של עצמי??
למה כולם מחפשים הגדרות לנורמליות?? ולמה מצחקקים שנים מאחורי גבי וגם בפני על כך שאני לא כמו כולם??.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קמדן