ממתי ישראבלוג הפך להיות מקום של "מביני דבר"? אתם לא מבינים שום דבר וגם אני לא, לפחות רובנו.
אנחנו אכן איכותיים ברובנו ובכל זאת, רוב הכותבים פה לא מבינים כלום וזה בסדר לגמרי מבחינתי, מותר לא להבין, יש עוד המון שנים ללמוד ולהחכים על נושאים שנרצה לדעת עליהם ולצערי גם על נושאים שאנחנו לא רוצים לדעת עליהם נדע בעל כורחנו.
נמאס לי לשמוע את המשפט הריקני "את\ה את\ה לא מבין" אף על פי שגם אני חטאת בו. אנחנו מציגים כאן את ההשקפות שלנו ואם לא על טעם ועל ריח על מה נתווכח? על מה נדבר? על עובדות קיימות?
אז אל תטילו לאחד לשני וטואים על הכתיבה בסדר? לכולם מותר לכתוב הכל כל עוד זו לא הסטה לפגיעה של ממש באחר. גם הפרעות אכילה זו לא פרה קדושה לא לכאן ולא לשם. אף אחד לא חייב לצמצם את עצמו לכתיבה רק על משבצת חיו הקטנה והמשעממת כדי לצאת פוליטיקלי קורקט או חלילה לא לפגוע במישהו. יש בלוגרים שכותבים רק על המבחן האחרון שלהם, המבחן שעוד יהיה, על השמלה שקנו, על הטיול האחרון לחו"ל וכו וכמובן שגם זה לגיטימי אבל לעומתם ויש את אלו שלוקחים את החיים האפורים שלהם ומצליחים להפיליג איתם לאנשהו רק דרך המקלדת. אני באמת מעריכה את זה.
וכתגובה לפוסט של riverPhoenix, אני מזדהה ומסכימה ובאמת לא אכפת לי אם הוא תיכוניסט בן 17 או פנסיונרית בת 70.
לדעתי הפרעות האכילה כמו דיכאון, לא מצב מוחלט ומתבטאות באופן שונה על כל מי שלוקה בהן. כמו שדיכאון יכול להיות קל ולהחמיר כך גם הפרעת אכילה וכשזה דומיננטי זה משתלט על האישיות שלך ולא משאיר מקום לשום דבר אחר. כך אני חוויתי את זה בכל אופן במצב הקיצוני ביותר. כשהחיים מלאים רק במספרים וקלוריות את נעשת שטחית ועולמך צר. אלו חומות שסוגרות עליך ולא נותנות לשום דבר להכנס או לצאת כי הכל מרוכז סביב מטרה אחת. יש כאלו שאומרים שלא יוצאים מזה לגמרי לעולם. אני לא בטוחה אבל אני יודעת שזה יכול לפחות להחלש ולהיות רק חלק קטן ממי שאת כי זה מה שקרה לי. כמו בלון שהצטמק היא פנתה מקום לדברים חדשים כמו אהבה, חברויות, לימודים. כשהעולם שלי מלא בחזרה ותופס את הנפח הזה אין לבלון מספיק מקום להתנפח ולתפוס את המקום שהיה פעם ריק. כשאני במשבר זה לפעמים חוזר לתפוס מימדים, מעסיק אותי יותר. אז אולי זה באמת התחיל מריקנות. זה הסיפור שלי בכל אופן, זו התפיסה שלי ואף אחד לא יקח אותם ממני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
