אז נתחיל בשאלה ישירה לקוראות בלבד:

כמה פעמים קרה לכן שגבר בא אליכן בפאב, לבוש מגוחך, זרק מחמאה ועלבון באותו
משפט עם חיוך של ״אני המלך״ וברגע שהראתן קצת עמוד שדרה, או החזרתן
לו ב״עלבון״ מתחכם בהחלט, ה״גבר״ הגדול מקפל את הזנב בין הרגליים ובורח.
קרה לכן?

ברור שקרה!

הנה כמה דוגמאות:

׳היי, את נראית נחמדה, אשמח להכיר… זאת שאיתך נראית תפוסה.׳

׳סחתיין על העקבים, ככה לא רואים שאת נמוכה׳

'איזה סוודר יפה'
'תודה'
'גם לסבתא שלי יש כזה..'

'מזל טוב!'
'תודה'
'על מה אני אומר לך מזל טוב, על ההריון או על היומולדת?'

בקיצור, הבנתן. גברים חסרי ביטחון, פחדנים שמנסים להשיג אישה על ידי השפלה.
מכאן ישנן זוג תגובות אפשריות. התגובה הראשונה, הבחורה (עם שכל) תענה בצורה תקיפה
לאידיוט, בצורה שתגרום לו לקפל את הזנב בין הרגליים ולברוח מושפל.
התגובה השנייה, הבחורה (״לא מבריקה במיוחד״) תזרום, תחשוב שהוא שנון, מצחיק ובעל ביטחון
ותזרום על זה, תתן לו במה להמשיך להשפיל אותה בשביל כל קורטוב של יחס ותשומת לב.
אז חשבתי לי… מה גורם לגברים להיות חסרי ביטחון כאלו, להשפיל את עצמם לרמה של משפטי
פתיחה עלובים ובזויים שכל מטרתם היא לבזות את הבחורה רק כדי להרגיש עליונות והובלה בשיחה.
למה גבר, שבגלל שהוא נדחה כמה פעמים, יורד לרמה הנלוזה הזו? האם באמת אתה כל כך עלוב,
חלש (נפשית) וחסר תוכן שהדרך היחידה שלך לזכות בתשומת ליבה זה על ידי מניפולציה זולה? באמת?

יש מונח שנקרא ״סארג׳״. זה בעצם לצאת לעזריאלי, למשל, ופשוט להשיג מספרי טלפון של עשרות
בחורות על ידי שימוש באותה טכניקה, כלומר, לתרגל את הירידות הללו. כלומר נטו, ללטף לעצמך
את האגו (וכנראה את הזין הקטן עד מאד) על ידי השפלת עשרות נשים סתם ככה, שלא ביקשו את ההשפלה הזו.
יכול להיות שמדובר בגברים שאין להם הצלחה עם נשים וזה באמת המפלט האחרון.
אני אישית בז לנשים וגברים כאלו. אני זוכר שבגיל 19, שנות חוסר הביטחון שלי, שפחדתי לדבר
עם נשים קראתי על זה. אפילו ניסיתי את זה. כן, הלכתי לקניון גדול והשגתי שלושה מספרי טלפון.
ואחרי 3 דקות זרקתי אותן לפח. ומעולם לא נגעתי בשטות הזו שוב.
למה? כי הבנתי, שביום שאשיג בחורה על ידי פיתוי נלוז, עלוב וחסר ביטחון שכזה
(ולהשפיל בחורה בשביל תשומת לב זה שיא חוסר הביטחון)
יהיה היום שאני אתבייש להסתכל על עצמי במראה.

ישנו עוד פן ממש משעשע בכל ״הסיפור״ הזה. וזה הלבוש.

כל ״האמנים״ לבושים מאותו פס יצור של קסטרו-רנואר-פולאנדבר-זארה.
ישנן בחורות, שמציגות עצמן כ״סטייליסטיות״, אשר נכנסות עם הגברים הללו

(כמובן אחרי שהגברים נתנו להן כמה מאות שקלים במזומן ביד)

ומייעצות למסכן מה לקנות. מה שהמסכן אינו יודע, שרובן המוחלט של הנשים הללו,
לוקחות אותן לחנויות מסויימות, אשר יש להן הסכם בלתי פורמלי עם הנהלת החנות לקבלת הנחה
משמעותית ושמנה על כל לקוח שהן מביאות. דיל טוב. להביא גבר מסכן (כמה מאות שקלים בכיס)
ולקבל הנחה יפה מאד. אחלה דיל. אולי אני צריך לפתוח עסק שכזה, הרי תמיד יהיו פראיירים, לא?
(במסווה של גברים, אבו גברים.)
וכמובן, כולם ילכו עם עניבה דקה של רנואר וכובע פדורה של רנואר.
אותו פס ייצור.

לעיתים, כשאני במרכז, ואני יושב בעזריאלי, אני אוהב להתבונן בהם,
לראות אותם עושים את אותה הרוטינה שוב ושוב. לגשת לאותן בחורות,

להשיג טלפון ולהרגיש על גג העולם על ידי זה שעבדו על טיפשונת מסכנה

בעלבון בוטה.

אני אוהב לגשת אליהם ולומר:

״אחי, תהיה גבר. אל תהיה מסכן. Grow a pair, תגדל זוג.״
הם גם ככה לא מבינים. הסרט עמוק מידי.

(אגב, כמות הפורומים בנושא ברשת היא עצומה. לא ייאמן כמה כסף יש בתעשייה הזו. מצחיק ועצוב בו זמנית)