״יש לי בעיות קשב וריכוז. כשהייתי קטנה וביקשתי מאבי שיתוך בזה ויתחשב, אבל הוא לא התחשב, הו, לא. מעולם לא ממש אהבתי אותו, אתה יודע. זה הפך להיות טראומה בשבילי, מבין, אני שומעת כל כך הרבה קולות פנימיים שאומרים ״אנסטז׳יה תעשי את זה! אנסטז׳יה תעשי ככה וככה! אנסטז׳יה ואנסטז׳יה ואנסטז׳יה״ וכשעובד רעש מתווסף אני משתגעת ואני יכולה לרצוח מישהו. לולא השפיות המעוטה שנשארה לי באמת הייתי רוצחת, כמו דאע״ש, הארגון טרור הזה. רב הרוצחים נהיים כאלה בגלל טראומה מההורים. הוא מעולם לא הקשיב לי, אתה רואה. לא סבלתי אותו. בגלל הבעיות האלה אני בקושי קוראת, לא שומעת מוסיקה ומשתגעת כשנכנסים לי לדברים, ובנוסף לא סובלת אבל ממש לא סובלת כשדברים חוזרים על עצמם- כמו סגירת תיק ופתיחתו, או טיפופים עם הרגליים או כשמשחקים בשיער. אני גם אוהבת את שעות הלילה, השעות השקטות והקטנות בהן כולם ישנים, כמעט מתים בעצם, ואז אני יכולה קצת להירגע. את השקט המוחלט אני אוהבת, השקט שמרגיש נצחי וחסר זמן ומקום, וכך גם אני מאבדת את החושים. אני כל כך משתדלת לא לפרוץ בצרחות וכולאת את הכעס והאדרנלין בפנים.״
״אין כדורים לזה?״
״תגיד לי, אני לא לוקחת מספיק כדורים? גם הכדורים להרגעה פועלים טוב.״
״לא טוב מספיק.״
״סבלת אותי 13 שנה. תסבול אותי גם עכשיו.״
״כן, כן.״
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הפיקאסו של המוות