Dream, Imagin, Create

״החברה שלך חולת נפש.״

״אל תעזי לומר את זה שוב, את רוצה שגם אני אתחיל?״

״אל תטיף לי מוסר.״

״ואת אל תדברי ככה על החברים שלי.״

״תסתום קצת את הפה שלך! תקשיב למה שאמא שלך אומרת לך בלי להגיב על כל דבר.״

״אין בעיה, אני אסתום את פה. וגם את האוזניים.״

״וגם את הנחיריים.״

לא ידעתי אם לצחוק או להיעלב מזה. יעני- תפסיק לנשום? היא מסוגלת לומר דבר כזה. והיא אמרה יותר מרק ״חולת נפש״.

הכי הטריד אותי זה כשדיברתי עם אותה חברה בלילה היא איימה לתלות את עצמה כי היא מרגישה לבד ואין לה חברים. כבר חששתי מזה ועכשיו אני פשוט... לא יודע... הייתי צריך להתמודד איתה מול זה לבד, להזכיר לה למה אסור לה לוותר ולמה היא חייבת להפסיק לחשוב שהיא חולה בכל כך הרבה מחלות נפשיות/פיסיות (אני מבחין בכך שככל שהיא חושבת/ קוראת על אותן מחלות כך הן מתחילות להיווצר אצלה. כאילו התת מודע שלה נותן אותות לכל הגוף כדי שיתפקד כפי שהוא רוצה.) לא יכולתי לישון כל הלילה. לא הפסקתי לדאוג.

למה היא חייבת להיות מתנשאת ולא להקשיב לי?