מתחרט. אני נועץ מבט חד בתמונה היחידה שהשארת על שולחני וחושב, כמה שאתה וודאי מתחרט. אני סוטר לעצמי קלות על הלחיים ומתרענן במקלחת קרירה. כמה שאתה וודאי מתחרט על שעזבת. כמה בודד אתה, וכמה אתה משתוקק אליי. אני מצחצח את שיניי הצהובות, נועל מגפיים שחורות וקושר את העניבה האדומה. מתחרט, הא?
אני צועד לאט, כי רגליי כבדות מתחתיי. אתה בטח כל כך מתגעגע. אתה מתחרט שעזבת. אתה מתחרט על הסטירה שאותה אני עוד מרגיש על לחי החמה, היא לחה פתאום. אני טועם את אצבעותיי והן מלוחות. אתה וודאי מתחרט על כל מה שצעקת עליי אז, מילים שהפכו גם הן לסטירה מצלצלת. וודאי נצבט לך הלב הרגע ממש. אני מסדר את החליפה ומבריש את קצוותיה, ואני ממשיך ללכת, אף על פי שאני לא באמת זז. לא אני.
מתחרט. לבד תהיה עד סוף ימייך. תשחה בבכי של עצמך כל חייך ותמשיך, תמשיך להתחרט. אפילו כשתהיה לך אישה שתלד לך ילד, אתה תמשיך להתחרט. תנוע בחוסר שקט בלילות ותשאל שוב ושוב את השאלה ״למה נהגתי בו כך״; ״למה לא השקעתי יותר״; ״למה הפסדתי אותו״.
אני פוסע על המדרכה ורק מבחין כעת שכבר הגעתי למסעדה. בחורה לבושה בשמלה שחורה צמודה לגופה ובעלת שיער חום הזורם עד שכמותייה יוצרת אתי קשר עין.
אולי זה אני שנע בחוסר מנוח בלילות.
אולי זה אני שמצטער עד כדי כך שאת תמונתך לא אוכל להפוך על גבה.
אולי זה אני שעזב.
מזמן עזב.
ואני מתחרט, כל כך מתחרט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הפיקאסו של המוות