נסעתי לרופא המשפחה שלי בשביל לענות על השאלות שבצו. איחרתי ב-23 דקות וחיכיתי פי 2, אבל כשנכנסתי אליו לחדר כבר הרגשתי טוב יותר. הוא חא הפסיק לחייך ואמר שאני נראה ממש טוב (מבחינת מצב רוח) ושאל לשלומי ואיך אני מרגיש מבחינה פסיכולוגית. אמרתי שמצויין! כמובן שרואים עליי. פה ושם אני בדאון, אבל כולם בדאון לפעמים. 
המשכנו בלשבץ ב״לא״ את כל המחלות (חוץ מהלב ומהעיניים, מפני שאני מרכיב משקפיים ללוח. הרכבתי, עד שאיבדתי אותם :( ) והכל זרם ובסוף הוא, כמו תמיד מאז השנתיים האחרונות, הבטיח לי שאני יכול לדבר אתו על הכל, אם יש לי בעיות או כל דבר, ושאפשר לסמוך עליו. זו הרגשה נעימה, אתם יודעים? לדעת שלמישהו אכפת ממכם ככה, ולא מרחמים. חייכתי והבטחתי שאם יקרה משהו אתקשר. לאחר מכן הלכתי לעשות עוד כמה בדיקות ודי סיימתי עם זה (רק נשארה בדיקת שתן שאני לא אעשה שם שיחלמו ורופא עיניים).
כשיצאתי בדיוק גם הוא יצא, הוא לא ראה אותי, עישן סיגריה. הוא נראה נחמד. האמת שהוא מעולם לא השתנה, אני זוכר אותו ככה עוד מהיותי בן 5. כמה זמן עבר. אני גדלתי והוא נשאר כשהיה, אולי נוספו עוד איזה קמט או שניים. אני נרדם אחרי יום לימודים ארוך והוא מעשן סיגריה אחרי עבודה. עבודה של ילדים צורחים, אמהות לא סבלניות, מליון קליינטים וחדר קטן ולבן, חסר צבע, משעמם. לפחות יש לו מחשב.
הוא מקסים ואני שמח שהכרתי אותו.
ערב טוב לבלוגרים! 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הפיקאסו של המוות