Dream, Imagin, Create

ואז... אז החיים שלי היו רדופים. במוות מכל הצדדים. אני אסביר לאט, זה לא היה מוות אמיתי, לא מתו לי עוד אנשים (טפו טפו טפו איפה יש כאן עץ.)

אמרות של מוות, כגון ״בלעדיך אני אתאבד״ או ״למה לי לחיות עם החיים החרא האלה״ או ״היא זקנה נורא. לא נשאר לה הרבה, הא?״ חזרו על עצמן נון-סטופ, בלופים על בסיס יומיומי. חלקם נאמרו בצחוק, חלקם סתם כך, אבל את הכל אני לקחתי ברצינות. הכל רדף אותי. בחלומות חלמתי על שברים מזוויעים (לא כל כך כמו שני לילות קודם, אפרט בהמשך), אני לפתע שם לב שהכלבה שלי מזדקנת, נקודת האור החזקה ביותר בחיי. אמא נראית כל כך עייפה מלחיות ואני יכול להבין, מה שהיא עברה בחיים, אוהו. אישה חזקה.

כמובן שגם הדיבור על סבתא-מתה היה קשה לי פי מאה מאחרים. כולם כבר הצליחו להמשיך הלאה, ואני נתקעתי בשאלות כגון ״למה לא באתי לבקר יותר? למה אני לא זוכר את המילים האחרונות שהיא נתנה לי? למה לא שמרתי עליה יותר? ומה עם זה שאמרתי לה שהיא לא תמות לעולם?״ כולם דיברו עליה כעל נושא רגיל, ולי? לי המילים תפסו מטען רגשי כה חזק שהייתי צריך להתרחק מהשולחן. לתרץ את זה בעייפות. 3 חודשים הרגשתי את העומס הזה על כתפיי. אולי 4. לאחר מכן איבדתי את התמונות האחרונות שלה, שם היא חייכה אפילו, הביטה לשמיים קצת כשיצאנו לטייל, להפעיל מעט את הרגליים. ציירתי אותה, זה לא עזר להפיג את הכאב.

בזמן האחרון המטען הרגשי שעל כתפיי התחיל להיות כבד יותר ויותר, לא יכולתי להתרכז בכלום. לעשות שום דבר טוב. מזל רע ליווה אותי בכל פעם שהרגשתי רע, כאילו הגורל מתאם איתי זמנים (איזה מקסים אתה, תודה באמת). התחלתי לדבר על זה עם חברים, אפילו אתו, אבל כולם ענו לי את אותה תשובה- ״גם אני עברתי את זה, זה קשה אבל מתקדמים הלאה. למה אתה לא יכול פשוט להבין שמוות של טבעי ושצריך להתקדם הלאה?״ אני מבין, אני יודע. תאמינו לי. אבל באופן רגשי זה לא נקלט לי טוב.

יצאנו כעת לעכו. הצגות מדהימות, אבל זה לא רלוונטי. ראיתי דג הנתפס על קרס, מנסה לשאוף אוויר בעוד הדייג מדבר אל מישהו, ואני פשוט הרגשתי נורא. זה לא קרה לי עד עכשיו, הבנתי שמשהו באמת נדפק אצלי. ראיתי את דוכן הדגים, ולפי ההורים שלי הבטתי ״בדאגה״ על החיות המתות. זאת לא הייתה דאגה, זה היה עצב. העיניים הריריות שלהם הביטו בי ונראו כאילו הן עומדות לזלוג להם על הפרצוף. הייתי צריך להיעלם לשנייה כדי להרגיע את עצמי. אחרי כן ראיתי את הסוסים של עכו, ששמים להם את כיסויי העיניים האלה כדי שידברו רק קדימה. רציתי לקרוע את הבד הזה ולדרוך עליו ולהרוס ולשחרר ולדהור הרחק, הרחק מכאן. 

לפני שני לילות חלמתי חלום בו שני אנשים נמצאים בתוך מקום נראה כמו מרכז ליוגה. הם שוכבים על הרצפה, מאוד עייפים. לפתע אני מגיע, ויש פלאשבק בו יש את הקול של אמא שאומר- ״לבבות זה מאוד טעים. תבשל לי כמה, בסדר?״ או משהו בסגנון. בלהט אני בא אל שני האנשים, אומר להם לא לזוז ודוקר אותם בחזה. הבחור ממש מתעצבן, או נבהל והבחורה מקבלת את זה בשקט. אני חותך עיגול בעורם כדי להוציא את הלב, ובאותו זמן אני מדבר עם האישה. היא שואלת, בעודה גוססת, למה אני עושה את זה, ואני טוען שאמא אמרה שלבבות זה טעים. אני לא זוכר את שאר השיחה. אני זורק אחורה את שני הלבבות כל הקיר והם הופכים לחלונות. בחלון העליון רואים צל של מישהו מציץ ואז הוא נעלם. (הקירות גבוהים מאוד). לאחר מכן אני הולך להביא משהו וכשאני חוזר עולה בי המחשבה, אותה אני אומר בקול- ״אממ, גברתי? את חושבת שאמא רק צחקה כשהיא אמרה שהיא רוצה לבבות ושזה טעים? גברתי?״ היא כבר לא עונה לי. נדמה לנצח. אני מבין שאני רוצח.

היום שאחרי כן היה נוראי. הרגשה מזוויעה. 

ואז ראינו את הפרות. כשניגשתי ללטפן, הן נסוגו בפאניקה ורעש המתכת הצורם הקיף את כל המקום. רק אחת נתנה לי ללטף את חוטמה, הרגשתי סבל ממגע ידי. הן חיו בטינופת. אחרי כן ממש ניסו לשכנע אותי לראות את המחלבות, המתכות האלה שנדבקות לפטמות שלהן, סירבתי בכל תוקף. לא רציתי לראות את זה. נגעלתי.

חוזרים אחרי הצגה מדהימה, שוב אופפת אותי ההרגשה החרא הזאת. אני מתעטף בשמיכה ואני פשוט בוכה לתוך הכרית, אני בוכה את העומס ואת הכעס והכל אני שופך ממני כי אני לא יכול כבר להחזיק את כל זה. אני לא יכול להחזיק את כל העולם כמו אטלס. לפתע אני אפילו חושב את המחשבה ״הלוואי שלא הייתי זוכר את סבתא.״ מחקתי את זה מיד. ״הלוואי שלא הייתי זוכר אותה רק מתה״- זה לא אפשרי, גאון. לא אפשרי.

ואז התפללתי, לא יודע למה, בהתחלה לאלוהים, ואז הבנתי שזה נוגד את התאוריה הסבוכה שלי על אלים וכדומה (אולי אני אפרט עליה מתישהו בהמשך) ולאחר מכן לגורל-כן, לגורל. החבר הכי טוב שלי. התפללתי בפניו שייתן לי להשתחרר מכל זה. שייתן לי לנוח ולא רק לרגעים ספורים, שזה בעצם לתת לאישיות השמחה שלי להשתלט עליי במובן טוב, לא לתת לי לטייל בבית הסוהר עם אזיקים על היד- אלא לשחרר אותי מהכבלים לצמיתות ולתת לי לחוות את העולם, את החיים ולא את המתים.

נרדמתי.

וחלמתי חלום.

בחלום הייתי ברחוב כלשהו עם חברתי הטובה, לפתע דמות לבנה, סבתא אני מזהה לפי הפרצוף, מושכת לי את היד. אני נגרר איתה ואני קורא לחברה, והיא לא מבינה למה אני הולך ממנה, אני מסביר לה שסבתא שלי כאן ושהיא גוררת אותי (אני חייב להודות, בעוצמה רבה). החברה הזו מכירה אותי. היא יודעת שאני לא משקר. היא מושכת אותי לצד השני ואני קורא לסבתא ״די! לא! תעזבי!״ ואז היא מחייכת. והיא עוזבת. ואני מצטער שאמרתי את זה אבל החיוך שלה מנחם אותי והיא בעצם אומרת שהכל בסדר. היא צועדת בהמשך הרחוב, ונתקלת בכתף באישה אחרת. האישה הזקנה והמקומטת שמה לב אליה וצועקת עליה ״מה את חושבת שאת?!״ וחברתי לוחשת ״אם היא רואה אותה, היא בוודאי...״ ״כן,״ אני מסכים. היא זורקת על סבתא את הכלב הקטן שלה או משהו, ואז סבתא עולה על אופניים כחולים דקים ורוכבת משם, נעלמת.

אני קם היום. אני מרגיש קל יותר. אני יודע שהיא ביקרה אותי, חלקכם תגידו משהו פסיכולוגי על בעיניין אבל אני יודע שהיא ביקרה אותי. היא גם ביקרה את אמא, כשהיא התגברה על זה. תמיד תהיתי למה היא עוד לא ביקרה אותי ושלחה אותי הלאה, וכעת- היא סוף סוף עשתה זאת. אני מרגיש כל כך הרבה יותר טוב. אולי סוף סוף נכנסתי לתקופה רגועה יותר... אני כל כך מקווה.

אני מאמין שיהיה רק טוב מעכשיו.