בימים בהם כל הרע שהצטבר נופל עליי בפתאומיות, אני נזכר שמחר יהיה טוב יותר ואם לא מחר, אז אחר כך. אבל גם כשאני יודע זאת, לפעמים אני נבלע לתוך הרע ומבין גם כמה אני רע בעצמי, והרע מוכפל ואני טובע מעט. באותו רגע הכל הופך ערפל ואיש לא נמצא כדי להוציא אותי משם. רק אני יכול, וכמובן שאני מצליח. החיים כמובן יפים כל כך, וחבל לפספס יופי כזה.
אני רואה את היופי כשאני רואה את החברים.ות המאושרים שלי ואת בני.ות זוגם, או את הכלבה שלי כשהיא שוכבת במיטתה, או כשמישהו אומר לי תודה. זה לא נורא אם אני קצת אנוכי, ולפעמים עוזר רק בשביל לקבל את ההרגשה הטובה הזו ממילים כמו ״תודה, אחי!״ או ״מה הייתי עושה בלעדיך?״
בזמן האחרון לאף אחד אין זמן. כולם נורא עסוקים, עסוקים מדי אפילו בכדי לקבוע פגישה בסופ״ש. וכשהם נפגשים, זה משהו בלתי נשכח, בעיקר מפני שזה נדיר מאוד ליזום פגישה שתתאים לכולנו. לכן לא משנה לי אם החבורה שלנו תיפגש כשכולם יכולים חוץ ממני, מפני שהזדמנות כזו חבל לפספס.
האמת שאני מעדיף לקחת צעד אחורה מהחברים שלי ולתת להם להנות מעצמם. לפני כמה זמן פגעתי באחד מהם וזה היה נוראי ואני פוחד לפגוע שוב, כי זאת לא פעם ראשונה. תמיד כשאני פוגע באחד מחבריי זה רודף אותי בחלומות, אבל זו לא הסיבה- פשוט לא מגיע להם. :|
אני רוצה להתאחד עם הים, לפחות בתפקיד בצבא. שנתיים יספיקו. הים הוא מקום כה גדול ומעניין, ולא ידוע. לא כמו האדמה אותה חקרו מיסוד ועד תרכובת.
״שוטי שוטי ספינתי
הים כל כך כחול
אני אהיה עוד ים חובל כשאהיה גדול״
הפוסטים שלי כל כך מתייפייפים ג׳יז. 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הפיקאסו של המוות